אוקטובר 2017מונטסורי וצרכים מיוחדים

ויווק יניב

מדריכת מונטסורי לגיל הרך.

מומחית לעיצוב סביבת חיים ומשחק נגישות לילדים.

ומדריכת הורים ואנשי חינוך.

 vivekyaniv42@gmail.com

חינוך מיוחד בכיתת מונטסורי בהודו –ויווק יניב

על חשיבות החיבור למדריך הפנימי – בעידן שכולם מחוברים למדריך הדיגיטאלי.

 

לפני 15 שנה, לא היה Waze .

כדי להגיע ממקום למקום – פתחנו מפה.

ובחיפוש הפנימי – כדי להגיע מנקודה לנקודה – היינו צריכים להקשיב ללב שלנו.

הסיפור שאותו כעת אספר – הוא תוצאה של רגע אחד – קטן,הרגע הזה צולם לפני 15 שנה בתמונה הזאת.

לכאורה רגע פשוט, יומיומי שכולנו מכירים מליווי ילדים קטנים בשלבים שלפני העצמאות המלאה בטיפול בעצמם.

הורים ומדריכים עוברים יום יום אין סוף רגעים כאלה.

עבורי הרגע הזה – הוא רגע שנתתי למדריך הפנימי שלי להוביל אותי.

בלי לדעת מה עליי לעשות? ולאן אגיע?

כשחזרתי מטיול של 3 חודשים בהודו בגיל 30 – אמרתי: “לא קרה לי שום דבר מיוחד בהודו. אני לא מבינה למה הייתי צריכה לנסוע?”

וגם שנים אח”כ המשכתי לספר על התעלומה שלי עם הודו.

מה- לא- קרה שם?

מה היה אמור לקרות?

ומה היה הרגע שבו ניפתחה לי הצ’אקרה של הילדים?

 

למי שלא יודע, עד גיל 30 – לא היה לי שום חיבור לילדים.

באותה שנה, פגשתי לראשונה בחיי את המדריך הפנימי שלי, שהתחפש אז לקול בראש שלי שאמר לי: “סעי להודו”.

מיד עניתי לו בהחלטיות: שאני לא נוסעת.

הקול/המדריך חזר ואמר לי : “סעי להודו”

ואני לא הבנתי, מה זה השתלט לי על המחשבות ? מה הודו? מה פיתאום?

למה עכשיו? מה יש שם שאני צריכה לפגוש?

והוא מצידו התעקש והמשיך לנקר בראשי – “הודו, הודו, סעי עכשיו”

ואני השבתי “מלחמה” – “אני בעלת הבית של המחשבות שלי ושל חיי. ”

ומניתי את כל הסיבות והתירוצים שמסבירים- למה זה לא יקרה !

אבל לבסוף הותשתי – “הוא” ניצח במלחמה שהיתנהלה בייני לבין עצמי.

הקול הזה בראש שלי – היה בעצם “המדריך הפנימי שלי”

ואני לא היכרתי אותו אז.

לא הייתי מחוברת לעצמי.

ידעתי לתפקד רק לפי מטרות, תכניות והישגים.

רשימות, משימות , אתגרים וחיזוקים חיצוניים.

 

בחזרה לתמונה הזאת…

הטיול שלי בהודו, היה טיול “רגיל ”

אבל הרגע הזה שבתמונה – היה רגע “בלתי רגיל ”

 

זה הרגע שראיתי דרך עיניים אחרות – העיניים הפנימיות שלי.

ראיתי פרט אחד יחיד, מבלי שהוא יגיע אליי או ישמיע קול.

ראיתי “ילד שקוף” שהיה רחוק ממני, ורחוק מאחור בקצב ההתפתחות שלו.

הוא היה אחר.

לא כמו שאר הילדים שהיו סביבי, והראו את עצמם במגע ובקול, בחיוך ובקסם אישי.

הילד הזה, היה מחוץ לכיתה של בית הילדים , בכפר היתומים “נאדי” שליד דרמסאלה בצפון הודו.

הוא היה מיוחד.

כולם היו בתנועה שמחה – והוא היה בתנוחה קפואה בפנים ללא הבעה ברורה , שניראו לי עצובות וכבויות.

כולם צחקו ודיברו בקול רם ובבטחון עצמי – והוא שתק באופן מוחלט.

כמו מישהו שמעולם לא דיבר או לא דיברו איתו.

כל הילדים שם, ניראו לי מחוברים אחד לשני ושייכים למקום כמו שמרגישים בבית –

והוא- ניראה לי אווט סיידר.

לא מרגיש שייך. בלתי ניראה. נוכח שאינו קיים.

רואה ואינו ניראה.

כל זה קרה בכפר הילדים היתומים הטיבטיים בהודו, שלומדים וגרים וחיים כמו בקיבוץ שמתנהל עפ”י שיטת מונטסורי.

יש להם מטפלות ומדריכים ואם בית דואגת .

יש להם חיי קהילה שמחים.

בתי ילדים עם חדרי לינה משותפת.

גינות לימודיות שהם מטפחים בעצמם ליד כל מבנה מגורים קבוצתי

וכיתות לימוד ומשחק תלת גילאיות , עם שתי מדריכות, חלל מרווח, שרפרפי עבודה אישיים, מדפים נגישים ועשירים באביזרי מונטסורי.

כללי כיתה של חליצת נעליים בכניסה למרחב הכיתה, אחריות אישית על הסדר והנקיון בכיתה המשותפת, עזרה הדדית בין בוגרים לצעירים, ולמידה עצמית דרך בחירה חופשית , קבוצות קטנות להקניות , והמון שימחת למידה.

והילד הזה – כאילו “הירחתי אותו”

כאילו משהו שהוא לא קול אדם, אמר לי:

“תפני את המבט – יש שם משהו שאת צריכה לראות, שמחכה רק לך. יש לך תפקיד חדש בעולם – והוא מתחיל כאן ועכשיו”

היקשבתי למדריך הפנימי שלי – וראיתי את הילד המיוחד הזה, שאתם רואים בתמונה.

הוא רק עמד שם והביט בי.

הוא עמד מחוץ לדלת הכיתה, בתוך ים של נעליים. ונראה לי אבוד.

הוא לא אמר דבר – אבל הרגשתי שאני מכירה את המקום שהוא נמצא בו.

תחושת חוסר האונים וחוסר המילים. התחושה הריקה שאני לבד בעולם.

ידעתי שאני לא הולכת מימנו עכשיו.

ידעתי שהמקום שהוא נמצא בו כילד שקוף, עומד להשתנות עכשיו.

עכשיו זה הרגע שראיתי אותו.

ראיתי אותו ממש. את הביפנוכו שלו.

הבנתי את מה שהוא מרגיש.

פגשתי אותו דרך החוש החדש שנולד בי עכשיו.

קראתי את הרגשות שלו, וידעתי מייד מה הוא צריך ומה עליי לעשות.

החברה שלי כבר המשיכה ללכת לכיוון היציאה מהכפר… ואני הייתי ברגע חדש של בטחון שאני כאן עושה את תפקידי – עבור הילד הזה, שאף אחד לא ראה אותו.

ולא הבין את הצורך שלו.

כולם חלפו על פניו, והוא נשאר לעמוד שם.

יתום בבית שלו.

התכופפתי אליו, והיבטתי על רגליו.

על אחת מכפות רגליו היתה נעל אחת הפוכה.

היבטתי סביב על הנעליים הפזורות בחוסר סדר, שהקיפו אותנו, ואיתרתי את הנעל השניה.

ללא מילים, בתנועות איטיות ופשוטות, קירבתי נעל לכף רגל, הישוויתי בינהן, והראיתי לו  את חוסר התאמה.

בעדינות וברגישות, הראיתי לו את הדרך לחלוץ את הנעל בדרך עצמאית ברמת יכולתו.

והינעלתי לו את הנעל לצד המתאים.

את הנעל השניה , היכנסנו ביחד לרגל המתאימה.

קשרתי לו את השרוכים, והוא קם מהריצפה שישבנו עליה, והוא הצמיד את כפות ידיו מתחת לסנטר והודה לי בתנועת “נמסטה”.

לא ידעתי שהרגע הזה צולם ע”י חברתי.

הייתי כל כך מרוכזת בכל שלבי “טקס נעילת הנעליים”, שהרגשתי שאנחנו שנינו לבד שם.

לא היכרתי אז את שיטת מונטסורי.

לא ידעתי מה אני עושה.

בסה”כ הסכמתי להקשיב למדריך הפנימי שלי. והסכמתי לא לדעת. וגיליתי שאני יודעת.

גיליתי ידע חדש שלא ידעתי שקיים בי.

ואת היכולת – לראות ילדים. ולהבין אותם ללא מילים.

 

בחזרה לארץ ולימינו… אני כבר מדריכת מונטסורי מנוסה, ויום אחד אני מבינה שבעצם ילדים שגדלים בסביבה שפועלת לפי שיטת מונטסורי, לומדים באופן טבעי ועצמאי להיות מחוברים למדריך הפנימי שלהם.

לזהות בתוכם מה הם מרגישים

לבחור בחופשיות איפה להיות ומה לעשות?

לזהות מה עושה להם טוב?

לטפח בעצמם תחושת ערך עצמי ובטחון עצמי.

ואמונה ביכולת שלהם ללמד את עצמם דרך הסביבה, כל דבר שמעניין אותם או נחוץ להם להתפתחות הרגשית, המוטורית והקוגניטיבית.

הם לומדים להאמין בעצמם ולבטוח באחרים.

הם לא פוחדים לנסות דברים חדשים ולא נמנעים מאתגרים.

הם נהנים ללמוד מהדרך ולא רק מהתוצאה.

הם מעיזים להמציא את עצמם מחדש ולגלות בעצמם צדדים שונים.

הם מקבלים את האחר, ומבינים שכולנו שונים ויש מקום וזכות קיום ובחירה לכולם בעולם.

 

עלינו להקפיד לשמור על קולו של המדריך הפנימי שאל הילדים של היום.

כדי שהחיבור שלהם לייעוד שלהם, יהיה להם ברור, בכל מקום שבו הם גדלים

ואין שום צורך לנסוע עד הודו.

 

כל הילדים נולדים עם מדריך פנימי.

תפקידנו הוא לתת להם ללכת בדרך שלהם ולפי הנטיות הטבעיות שלהם.

לא להפריע, לא לעצור ולא לתקן אותם.

כך הם אף פעם לא יהיו אבודים בעולם.

יהיה להם את עצמם – ואת המדריך הפנימי השלם.

 

לפני שנתיים חזרתי להודו, ולאותו כפר ילדים יתומים.

ושוב זה קרה לי, שמבין כל הילדים , זיהיתי את הילד השקוף ההוא.

הילד האחר, רוסי בין כל הטיבטיים. התייר בין כל המקומיים.

הנה הסירטון מהמפגש איתו בכיתת גן מונטסורי גילאי 3-5.

וכמה שמחתי לשמוע מהמדריכות שהוא אינו יתום, אלא שהוריו היגרו להודו, ורשמו אותו לבית הספר הזה כדי שיקבל חינוך טוב. חינוך מונטסורי.

מעגל נפתח ומעגל ניסגר.

תודה לך הודו.

ותודה לך מריה מונטסורי.