מונטסורי וצרכים מיוחדיםספטמבר 2018

איך מפתחים אינטליגנציה שכלית ורגשית בגיל הרך?

חני בר-און, פסיכולוגית קלינית בכירה

במפגשים עם הורים ובעבודתי במערכות של הגיל הרך הזדמן לי לא אחת לשמוע הורים מספרים בגאווה על בנם בן השנתיים היודע “לספור עד עשר” או על בתם בת החמש היודעת לזהות את שמות האותיות. רבים מהם ראו בהישגים אלה הוכחה ניצחת לכך שבנם או בתם ניחנו באינטליגנציה יוצאת דופן. הישגים אלה עשויים אמנם להעיד על אינטליגנציה תקינה ועל זיכרון ותפיסה טובים, אך לאו דוקא על אינטליגנציה גבוהה. ילד בן שנתיים שיודע לדקלם את המספרים לפי הסדר מאחת עד עשר, או לזהות קטע מוסיקלי של בטהובן אינו בהכרח יותר אינטליגנטי מילד באותו גיל שיכול למנות שלושה עצמים, אינו שולט בספירה דקלומית מעבר לספרה 5 ואינו מכיר כלל שמות של מלחינים קלסיים. בכתבה זו אסקור בקצרה מהי בעצם אינטליגנציה וכיצד ניתן לפתח אותה – בלי לקנות קלטות וצעצועים יקרים.

פעם היה מקובל לחשוב שאינטליגנציה היא תכונה גנטית שאינה תלויה בסביבה, כמו גובה או צבע עיניים. כיום אנו כבר יודעים שהאינטליגנציה מתפתחת מתוך שילוב של תורשה וסביבה, בעיקר בגיל הרך. התורשה מעניקה את נקודת המוצא, אך ההתנסויות והחוויות, שהילד צובר בתקופת הילדות המוקדמת, הן חלון הזדמנות מכריע להתגבשות הכלים הבסיסיים, החשיבתיים והרגשיים,  אשר יאפיינו אותו בהמשך חייו, יאפשרו לו לרכוש ידע נוסף, להסיק מסקנות ולפתור בעיות.

הפוטנציאל הגנטי הוא רק בגדר הבטחה ואינו שימושי לבעליו אלא אם הוא ממומש באמצעות אינטראקציה עם דמות משמעותית בגיל הרך. התינוק והילד אינם יכולים לפתח את האינטליגנציה של עצמם (הן השכלית והן הרגשית) ללא תיווך וסיוע נכון של הדמויות המשמעותיות עבורם, המכירות אותם היטב והקשובות אליהם.

כאן המקום להבחין בין צבירת ידע לבין פיתוח האינטליגנציה והחשיבה. אינטליגנציה שכלית אינה כמות הידע שהילד יכול לדקלם אלא כישורי חשיבה וניתוח שהוא יכול להפעיל על הידע שהוא קולט,  כגון: למצוא את התכונות הדומות והשונות של שני דברים (כמו אגס ותפוח) ודרך ההשוואות הללו ליצור מושגים מופשטים (כמו גודל וצורה); לתפוס קשר סיבתי בין התרחשויות (המובייל, התלוי על המיטה, זז כי הוא חלק מהמיטה והתינוק בעט ברגליו ונענע את המיטה, או החפץ אינו נכנס לתוך הכלי כי הוא גדול יותר ממנו; לאתר רצף בזמן, מה קרה לפני מה וגם מושגי זמן (כמו אחרי הצהריים ואתמול ;להבין את היחסים במרחב בין עצמים (כמו לפני, מתחת, וגבוה); להפעיל חשיבה כמותית שאינה קשורה לספירה אלא למנייה, שבה יש קשר חד-חד-ערכי בין המספר לכמות, קשר המהווה בסיס חיוני לחשיבה כמותית (“בוא נספור יחד את המדרגות” “כמה סוכריות יש לכל ילד?” “למי יש יותר?”).

איכותו או רמתו של הנושא או התוכן שסביבו מתקיימת האינטראקציה המתווכת עם הילד חשובה הרבה פחות מיכולתו של המבוגר לתווך בין הילד לבין התחושות והמחשבות שיש למבוגר על אותו עולם תוכן. אפשר לפתח אינטליגנציה בגיל הרך באותה מידה עם כל תוכן שהילד נפגש בו, בין אם זה מים, אבנים, מכוניות או מוסיקה קלאסית. מה שקובע את מידת הפיתוח של האינטליגנציה הוא האיכות של האינטראקציה עם הילד ולא הסוג או הרמה של התוכן שבו עוסקים: ה”איך” ולא ה”מה”. המודעות שלנו לאופן בו אנו עוזרים לילד ליצור תבניות אצלו במוח היא זו שמפתחת אותו ולא עצם קיומן של תבניות בסביבה או עצם חשיפתו של הילד לגירויים מגוונים.

תינוק שצופה בקלטות “לימודיות”, שעל כריכתן נטען, כתכסיס שיווקי, שהן מפתחות את האינטליגנציה, וילד, שבחדרו נערמים צעצועים ומשחקי למידה משוכללים ויקרים, אינם  נעשים יותר אינטליגנטיים  מעצם החשיפה לקלטות, למשחקים ולצעצועים הללו, מתוחכמים ככל שיהיו. צפייה בקלטת וידאו, ללא תיווך של הורה או דמות משמעותית אחרת, עשויה לגרום לילד הנאה ואפילו להקנות לו ידע, אך לא לפתח את האינטליגנציה שלו.

חשוב גם שההורים ידעו כי צפייה פסיבית מרובה ללא תיווך בטלוויזיה ובקלטות וידאו בגיל הרך, לא רק שאינה תורמת להתפתחות השכלית של התינוק או הפעוט אלא עלולה אפילו “לתרום” להפרעות עתידיות בקשב וריכוז בשל עודף הגירויים והתחלפותם המהירה.

ברם, אינטליגציה שכלית אינה סוג האינטליגנציה היחיד – לפני כשתים עשרה שנים טבע הפסיכולוג דניאל גולמן את המושג “אינטליגנציה רגשית”.  אינטליגנציה רגשית היא היכולת להתמודד עם תסכול, לדחות סיפוקים, מודעות לרגשות של עצמי ושל הזולת (אמפתיה), יכולת להתחשב בצרכיו של הזולת, יכולת להבנת יחסים בינאישיים ועוד.

למעשה, שני סוגי האינטליגנציה – רגשית ושכלית –מתגבשים בתקופת הילדות המוקדמת במיוחד בגילאי    0-3.  בגילאים אלה קיים קשר הדוק בין ההתפתחות הקוגניטיבית לבין ההתפתחות הרגשית. האינטראקציה בין ההורה לבין הילד משפיעה בעת ובעונה אחת על שני האספקטים הללו. למשל, כשההורה מתאים את עצמו בעקביות לצרכיו של התינוק הוא גם עוזר לו לבנות אמון בסיסי ויכולת הרגעה עצמית וגם תורם להתפתחות תודעת הזמן וכושר ההפשטה. התינוק לומד שההורה קיים גם כשאינו נוכח לידו ומפתח ציפיות (שהן הגרעין של הדמיון, הזיכרון והחשיבה) לגבי מה שיקרה כשההורה יגיע. דוגמא נוספת: הורה שמקבל את הרגשות המעורבים (אהבה וכעס) שהילד חש כלפיו ועוזר לו להכילם גם עוזר לו להבין תופעות מורכבות אחרות שאינן שחור או לבן.

בתגובותינו לילד יש לשים את הדגש על הדרגתיות ומינון נכון המותאם לעולמו הפנימי במצבים שונים.

 

אפרט כעת כמה מהעקרונות שצריכים להנחות הורים המעוניינים לפתח את האינטליגנציה השכלית והרגשית של ילדם:

מומלץ להורה להשתדל להיות מודע וקשוב לעולמו של הילד: לרגשותיו, מניעיו, צרכיו ותהליכי החשיבה שלו. לא להגיב אל הילד רק בהתאם להתנהגותו החיצונית, למשל, אם הילד אמר משהו נכון או לא או אם הוא נשמע להוראותינו או לא, אלא להגיב אליו מתוך התייחסות לתהליך החשיבתי והרגשי שמפעיל מבפנים את ההתנהגות החיצונית.  למשל, כאשר הילד מגיב מתוך התקף זעם ההורה לא ידרוש ממנו להירגע מיד בכוחות עצמו ולא יעניש אותו, אלא יתן משמעות ופשר להתנהגות של ילדו  – יראה לילד שהוא מבין מה הוא מרגיש (“אתה נורא נורא כועס וקשה לך להירגע”) ויעזור לו, בעצם קרבתו הרגועה והמכילה לווסת את עוצמת הכעס שהוא חש ולהירגע.

רצוי לזכור שגם מאחורי תשובה לא נכונה של הילד יש תהליך חשיבה, גם אם הוא חלקי או מוטעה. כאשר אנו מבטלים את התשובה ב”לא נכון” ורק אומרים את התשובה הנכונה אנו מתעלמים מתהליך החשיבה, שאותו אנו רוצים לטפח ולשפר ועלולים אפילו לדכאו. לדוגמא, כשילד רואה כבשה וקורא לה כלב הוא מראה בתגובתו שהוא מזהה בכבשה את האפיונים המשותפים לה ולכלב אך עדיין אינו מכיר את ההבדלים. תגובה, שתיתן הכרה בחשיבה הנכונה שלו, תנתח את מקור הטעות ותקדם אותו צעד נוסף, תהיה למשל: “היא באמת מאד דומה לכלב, גם לה יש זנב, וארבע רגליים, אך לחיה הזאת, שאינה נובחת כמו כלב, יש לה צמר עבה ומתולתל והיא פועה בקול מה.. קוראים כבשה”.

תפקידו של ההורה המתווך והמפתח הוא לצפות מהילד להתמודד ולהתקדם כאשר ההורה דואג לאיזון הנכון בין המוכר ללא מוכר בתחום הקוגניטיבי ובין ה”אפשרי בקלות” לבין “האפשרי מתוך מאמץ קטן” בתחום הרגשי.  למשל, הורים שרוצים לקדם את ילדם בהכרת צורות גיאומטריות מוטב שלא יעמיסו עליו הרבה צורות חדשות בעת ובעונה אחת אלא תמיד ילכו רק חצי צעד לפניו בחזקת “תפסת מרובה לא תפסת”. כאשר אנו משחקים עם ילד בן 5 במשחק רביעיות שבו נדרש ממנו להבחין ולדעת את שמותיהן של שמונה צורות שונות, בעוד הוא יודע את שמותיהן של שלוש צורות בלבד, הרי כדי שהמשחק יקדם אותו עלינו לסלק הצידה חצי מהקלפים ולשחק אתו רק עם ארבע צורות מתוך השמונה, כאשר הצורה הלא מוכרת שנשאיר היא הפשוטה ביותר מבין אלה שהילד עדיין אינו יודע את שמן. בדרך זו הילד יוכל להתמודד עם דרישות המשחק, לקבל החלטות לגבי צעדיו הבאים באופן עצמאי וכך לקדם את יכולת ההבחנה שלו בין הצורות הגיאומטריות וגם לחוות הצלחה אמתית, שאינה נובעת מניצחון במשחק, התלוי במזל, אלא מהיכולת לשחק באופן עצמאי.

כאשר אנו רואים שילד מרים שוב ושוב באופן מקרי לגמרי את הכרטיסים במשחק הזיכרון אנו צריכים להסיק מכך שאין טעם לחזור ולשחק אתו במשחק, הכולל מספר רב של זוגות, ולחכות עד שבמקרה הוא ירים שני כרטיסים זהים. אנו צריכים להתאים את המורכבות ודרגת הקושי של המשחק ליכולתו של הילד לשמור בזיכרון את המיקום של הכרטיסים  ולצמצם את מספר הזוגות עד שנראה שהוא מתחיל לזכור, לחשוב ובעיקר לתכנן.

כאשר אנו רוצים לקדם את הילד בתחום של ההתאפקות וההתחשבות בזולת עלינו לצפות ממנו לעשות מאמץ שהוא אפשרי בשבילו כך שתהיה לו חוויה של הצלחה במשימה. כעס על כישלונו של הילד לענות על הצורך שלנו לא ישיג דבר. על ההורה לשאול את עצמו כמה זמן ילדו יכול לחכות ולהתאפק מ”לנדנד” עד שההורה יתפנה אליו משיחת הטלפון. אם נצפה מהילד לחכות בסבלנות, שאין הוא מסוגל לגייס, אנו נכשיל אותו במשימה בלתי אפשרית מבחינתו. בכדי שהוא יצא מההתנסות עם יכולת התאפקות טובה יותר אנו צריכים ליצור לו הזדמנות להצליח במאמציו להתחשב בנו.

פיתוח האינטליגנציה של הילד, הן השכלית והן הרגשית מתרחש בעת האינטראקציה היומיומית עם ההורים. אמבטיה, אכילה או טיול שבמהלכם אנו קשובים לרגשותיו ולאופן חשיבתו של הילד, הם דוגמא להזדמנויות שיש לנו להרחיב את עולמו ולפתח את כישוריו, הן השכליים והן הרגשיים. הצפת הילד במידע ובדרישות לא מותאמות מעמיסה עליו עומס רב מדי שכדי להתגונן מפניו הוא מתרגל להיאטם הן לרעיונות והסברים והן לצרכיו של הזולת. במלאכת ההורות יש צורך להתאים את הדרישות והציפיות מהילד ליכולות שאנו מעריכים שיש לו. אינטראקציה המותאמת אל הילד היא אינטראקציה איכותית אשר מפתחת את הפוטנציאל השכלי והרגשי שלו. חשוב שהילד יתנסה בכמות מספקת של “זמן איכות” עם ההורים. חוגי העשרה, בהיותם מכוונים לקבוצת ילדים, אינם מספקים כמעט אינטראקציה המותאמת לילד המסוים, ועל כן אינם יכולים להוות תחליף לאינטראקציה איכותית עם ההורים.

לסיכום, ההורה צריך לדאוג לכך שתגובותיו ותשובותיו יהיו משמעותיות עבור הילד, גם יספקו את הצורך הרגשי שלו באותו רגע וגם ידרשו ממנו מאמץ חשיבתי ורגשי אופטימלי, לא גדול מדי ולא קטן מדי. השכר למאמץ של ההורים הוא עצום: הורים אשר קוראים את תהליכי החשיבה של ילדם וקשובים לרגשותיו מגדלים ילדים יותר אינטליגנטיים ויותר מפותחים מבחינה רגשית.

 

 חני בר-און, פסיכולוגית קלינית בכירה

hani_baron@yahoo.com