מאמרים פברואר 2018פברואר 2018

צליל סלע

מורה מובילה ורכזת שכבה

בבית ספר מונטסורי “דרך הילד”

המורה כ”שומרת הלהבה”

ישבתי שם בכיתה יחד עם שותפתי למסע בשנה באחרונה. מזה חודשים אחדים שאנו מעבירות לילות מול קלסר החשבון שהכנתי בלימודי מונטסורי בשנה הקודמת, ומול תכנית הלימודים של משרד החינוך. איך אנחנו מעבירות הלאה מתנה כזו של למידה, שתהיה נגישה גם למורים שלא עברו את הקורס וגם לילדים שהגיעו ממסגרת שאינה מונטסורית? איך יוצרים שפה אחידה בין המבוגרים ובין הילדים? איך אנחנו יוצרות את ה”גשר”?

מידי פעם, כשנעשה ממש מאוחר, אהבתי לעצור ולומר לה בחצי צחוק “אבל תראי כמה עמודים כבר עברנו!” בעודי מחזיקה קבוצה עבה של דפים, כדי שנרגיש שהיעד אינו כה רחוק. מנות סוכר וקפאין בין לבין עשו גם הם את העבודה, אך העיקר המניע למצוא שפה אחת.

התיישבנו, בכיתה שזה עתה סיימתי לעצב יחד עם שותפתי להוראה. מדפי החשבון, בדיוק כמו שאני אוהבת אותם, מלאים בעזרים אותנטיים מעץ, רפרודוקציה של כל מה שמריה לימדה.

אני נרגשת, ומנסה להיזכר בכל הדגשים שהמרצה הבריטית שלי היתה מציינת תמיד במבטא כבד: לשבת זקוף כשאת מלמדת; לדבר בטון ברור ונעים; להיות סבלנית כלפי שאלות; לבקש שהשאלות יישאלו בסוף ולאחר מתן ההסבר; להציג את העזרים על שטיחון; לשמור על סביבה מסודרת; לסגור את הקופסה אשר איתה סיימת לעבוד; לערב את הלומדים, לתת להם לעבוד; לא ללבוש בגדים ותכשיטים אשר מושכים יותר מידי תשומת לב… ובעודי ממשיכה לשנן, הם מגיעים.

כיתה של מבוגרים, מורים, מוכשרים אחד-אחד. הם בוהים בי יושבת על הרצפה עם שטיח פרוש לפני, ושואלים אותי אם אני מעדיפה כיסא. לא זה בסדר, אני אומרת, יותר נוח לי על הרצפה. את רוב העזרים אני מעדיפה להציג על הרצפה כדי שיהיה להם מקום. שיעור ראשון נלמד – ואני מקווה שלא נשמעתי קטנונית או בריטית מידי. כבר שנים שמונטסורי מעוררת תחושה של “אנאליות” בקרב הסובבים, בגלל הדגש על הסדר, הארגון וכמובן “כל דבר במקומו, ולכל דבר יש מקום”.

אנחנו נפגשות, שותפתי ואני, כל יום בשבועיים הבאים, כדי להעביר השתלמות: להעביר הלאה את כל מה שעמלנו עליו עד כה. אני מדגימה כיצד משתמשים בעזרים ושותפתי מסבירה את המטרות והיעדים – של מונטסורי ושל משרד החינוך. דהיינו – אני מציגה את העולם ההוא והיא מראה את הגשר.

העזרים מושכים, ואין איש שיערער על כך. כל ילד שרואה את קוביית האלף רוצה להחזיק אותה בידו, וכל ילד שעובר ליד שרשראות החרוזים רוצה להברישה עם אצבעותיו. נעים לעבוד עם עזרים כה אסתטיים ומדויקים.

אחד הדברים המדהימים בעבודה עם העזרים המונטסוריים הוא שהעבודה עמם מביאה את הילדים לצלול ולשקוע לתוכם; לחקור ולפעמים גם לטעות כדי להתחיל מהתחלה ולגלות. ילדים יכולים לשבת עם עזרים כמו ה”צ’קרבורד” או “לוח-הפג” שעות על גבי שעות – והם נהנים! הם לא שמים לב לזמן החולף.

היום האחרון לפרזנטציה הגיע. בין היתר לימדנו ספירה בדילוגים: הכרנו את שרשראות החרוזים הקצרות, הארוכות, של המאה… ועכשיו של האלף. שרשרת האלף, כאמור, מורכבת מאלף חרוזים.

לכל שרשרת מתלווה קופסת חיצים. את החיצים הילדים פורסים לאורך השרשרת, ובכל מאה עוצרים ומניחים ריבוע מוזהב של מאה. לבסוף, עורמים את המאות, שואלים אם יש משהו דומה לזה בכיתה, והילדים רצים ומביאים את קוביית האלף.

בעודי מתחילה אני מזהה כמה פזילות, נשיפות כבדות ואמירה “וואי וואי זה יקח זמן…”. מה המורה הבריטית שלי היתה אומרת? “ובכן, לא כל מה ש”כבד” עלינו “כבד” על הילדים. הם דווקא נהנים מזה מאוד!” אין לי ספק שלא כולם האמינו לי, אך למזלי אחת המורות המקסימות הביאה איתה את ביתה באותו היום – ילדה בת חמש. זו היתה ההזדמנות להיווכח: העזרים נבנו לשלב המנטלי שלהם, ולא לשלנו. לכן, איננו יכולים לשפוט אותם דרך עינינו אלא דרך עיניהם בלבד.

ילדה בת חמש, שמעולם לא מנתה מספרים יותר מ200, ישבה שם והניחה חץ-חץ, בהתחלה עם ליווי ולבסוף לבדה. היא ידעה בדיוק מתי לרוץ ולהביא ריבוע של 100, והיא ידעה בדיוק מעל איזה חרוז להניח כל חץ. ריצתה לאורך כל עשייתה “מהר-מהר” (לפני שהתשובה תאמר בקול ע”י המבוגרים), גילמה את האושר שבעשייתה. בשבילה זו לא היתה עבודת פרך – בשבילה זה היתה תרגיל שבתחילה אתגר אותה, ובהמשך היא גילתה אותו ולמדה לתפעל אותו, ושבעזרתו היא כבר יכלה למנות מספרים עד 1,000 – כי היא קלטה את הדפוס!

משסיימנו, נתבקשתי להציג עוד שרשרת חרוזים ארוכה אחת. הילדה מיהרה להצטרף ולעשותו בעצמה. בתום המפגש נפרדנו  כולנו בחיוך, והיא לא רצתה ללכת: היא המשיכה להחזיר ולהביא שרשראות נוספות, ולעבוד עליהם.

שמחתי על ההזדמנות הזו, ללמד ולהראות שבכדי להיות מורים טובים אנחנו צריכים לשים את עצמנו בצד ולחשוב עליהם: מה מעניין אותם? מה מאתגר אותם? מה הם היו רוצים ללמוד ולראות עכשיו?

אנו, המבוגרים, יצאנו מחוזקים מהמפגש, אך הילדה הקסומה הזו יצאה גם היא מחוזקת. מספר ימים מאוחר יותר אימה שלחה לנו בקבוצת הוואטס-אפ סרטון של אותה ילדה קסומה, בדרכה לירושלים ברכב, מנסה לספור בקול עד 1,000, מחויכת. זה אפילו לא משנה אם מידי פעם שכחה או חזרה אחורה, מה שמשנה זה שהיא יצאה מהמפגש עם תחושה של יכולת ושל מסוגלות, ועם רגש של חיבה כלפי מקצוע חשוב זה.

שם, בעצם, נמדדת ההצלחה, שלנו, כמורים: האם הצלחנו אכן להצית ולשמור על להבת התשוקה ללמידה?