ספטמבר 2017ראיון עומק עם איש חינוך

ראיון עם עפר מרבך

 

מאת ירון יעקב- מחנך ומדריך בבית הספר ובחטיבה הצעירה “דרך הילד”

 

שלום עפר מה שלומך?

 

ת: מצוין תודה

 

אתה יכול לספר לי קצת מה הרקע שלך?

 

קוראים לי עפר מרבך, חבר קיבוץ שדות ים, נשוי לאפרתי , מגדלים ביחד חמישה ילדים.

אני עוסק בחינוך הרבה מאוד שנים. בשנים האחרונות, ניהלתי את בית ספר  בית אקשטיין אבן יהודה, בית ספר להתמודדות נפשית לאוכלוסיית תלמידים בעלי אינטליגנציה תקינה ומעלה (קוד 57), בית ספר לחינוך מיוחד מורכב. לאחר שבע שנים, החלטתי לסיים וכך הגעתי השנה לנהל את בית ספר “דרך הילד” בכפר הירוק. יש לי תואר ראשון בחינוך מיוחד  ושני תארים בחינוך גופני. כיום אני דוקטורנט לכלכלה בנושא של מדיניות חברתית. בנוסף, אני מאמן אישי ומרצה במכללת לוינסקי ובפסג”ה מעביר השתלמויות למורים לחינוך מיוחד ולחינוך בכלל.

 

  1. אז נתחיל עם שאלה מאוד גדולה. אתה יכול לספר לנו מהי התפיסה החינוכית שלך?

ת: זאת באמת שאלה גדולה.  בגדול אני מסתכל על החינוך או על ארגון חינוכי, כעל ארגון פסיכו-דינאמי. הארגון הפסיכו-דינאמי, מתייחס לארגון כישות עם מודע ותת מודע. זאת אומרת שהארגון הוא בעצם כאילו סוג של אישיות, שיש להתייחס לכל החלקים שלה. “אישיות” שיש לה חרדות, יש לה שמחות, יש לה פחדים אהבות וכו .

העבודה הפסיכו- דינאמית, נעשית במעגלים. כשאנחנו מדברים על בית ספר, יש את המעגל של הילדים, המעגל של ההורים, המעגל של הצוות, המעגל של הצוות המוביל והמעגל של הצוות הניהולי. אם מסתכלים  באופן  רחב יותר, קיימים גם מעגל של משרד החינוך ומעגל של שר החינוך. הרעיון הוא, שהמעגלים כל הזמן משפיעים אחד על השני. ברגע שאתה רוצה ליצור אווירה או חוויה מסוימת בתוך הארגון, אתה צריך לדאוג שבמעגל שלך תיווצר חוויה שאותה אתה רוצה להעביר הלאה לשאר המעגלים. דוגמא: אם אני רוצה שהילדים יחוו יצירתיות, חדשנות  וידעו לחשוב “מחוץ לקופסא” אז אני צריך לאפשר לאנשי הצוות “לצאת מהקופסא” ולהיות יצירתיים וחדשניים.

אני מאוד מאמין חינוך שמגיע מהשטח, bottom up, שמאפשר אוטונומיה לעוסקים במלאכת החינוך. היות והעבודה בחינוך היא מאוד קשה, הדרך היחידה לעשות אותה, זה לבוא ממקום מאוד עמוק ולהביא את עצמך. ברגע שאתה מצליח לספר את הסיפור שלך ולהעניק לעצמך איזה שהוא תיקון אתה פשוט נהנה מהעבודה החינוכית, אתה חי.

התפיסה החינוכית הזאת, מאוד מתאימה לתפיסה המונטסורית, הדוגלת במיצוב הילד במרכז, ומתן אפשרות לילד לצמוח לפי גישת ה bottom up: מציאת העניין מתוך הילד ומשם לייצר התפתחות.

 

3.מה החזון שלך? איפה אתה רואה את בית הספר בעתיד?

 

ת: החזון המידי שלי קודם כל, הוא להכיר את התפיסה לעומק. יש לי עוד הרבה מה ללמוד. אני מתחיל להכיר את התפיסה המונטסורית ואת “דרך הילד”, חשוב לי להיות קשוב לצוות, לילדים להורים ולהבין מה נכון. לפעמים אנשי צוות או הורים שואלים אותי איך אגיב כלפי ילד שיעשה ככה או אחרת, ואני אומר בכנות: “אין לי שמץ של מושג, כי אני עוד לא מכיר את הילד”. קודם אתה צריך להכיר את הילד ואז אתה תדע מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות. חשוב לי להכיר בקשיים ובחזקות, בכדי להיות מסוגל להשתמש בחזקות כדי להתמודד עם הקשיים. וכך גם עם בית הספר: אני צריך להכיר יותר טוב את התפיסה החינוכית,, את הצוות את התלמידים וההורים בשביל להבין מהו החזון.

הרבה פעמים מבקשים מסטודנטים במקומות להכשרת מנהלים, לכתוב מה החזון שלהם. אני לא מאמין בזה. עלייך להכיר את הילדים, את בית הספר ורק אז מתאפשרת לך כתיבת החזון. רק מתוך הכרות מעמיקה עם המסגרת עצמה אתה יכול להבין לאן עליה להתפתח. לאיזה כיוונים “נכון לה” לגדול ולהתקדם- כמו שהזכרתי מקודם התייחסות לארגון באופן פסיכודינאמי.

 

ויחד עם זאת, אני יכול להגיד לך מה הכיוון המאוד ראשוני שלי:

אני מעוניין להגדיל את בית הספר שקיים היום ולהקים חטיבת ביניים לכיתות ז’ וח’ בספטמבר תשע”ט.

בנוסף הייתי רוצה להוסיף עוד כיתה לחטיבה הצעירה, כך שיהיו שתי חטיבות צעירות במקביל.

הדבר השני שהייתי רוצה לעשות הוא, לאכלס את קהילת ילדי ביה”ס באופן שיהיה יותר דומה למציאות הארץ ישראלית. זאת אומרת, לקלוט אחוז מסוים של ילדים, שאין להם בהכרח את היכולת הכלכלית לשלם לבית הספר, וזאת על- מנת לאפשר תהליכי הכרות ואינטראקציה שימסדו קרקע של שיתוף וחברות אותנטית בתוך מגוון חברתי סוציואקונומי, התואם את המציאות הישראלית.

לפני שנכנסתי לתפקיד, דאגתי לבקר בבתי ספר מונטסוריים בלונדון ובארצות הברית. ראיתי שיש לפחות 20% ילדים שאין להם את היכולת לשלם ואני חושב שזה WIN WIN SITUATION. הם מקבלים את האפשרות ללמוד בתפיסה הנהדרת הזאת ולילדים שלומדים פה עכשיו, תינתן הזדמנות להכיר קצת עולם ולקבל קצת פרופורציות לגבי החיים. מן הסתם תתאפשר הזדמנות פז להתחבר עם ילדים שהם לא בסטטוס הכלכלי שלהם.

הדבר השלישי, שאני רואה בעייני רוחי, הוא בניית מרכז מונטסורי ישראלי להכשרה והשתלמויות. כיום, מאוד קשה ללמוד את השיטה המונטסורית בישראל ברמה השווה לרמה של חו”ל. להבנתי, יש לנו פה מספיק כוחות בישראל ויחד עם עוד גנים ובתי ספר מונטסוריים נוכל ליצור מערכת הכשרה. בחוויה שלי יש פה המון אנשים בישראל שחווים את התפיסה המונטסורית בדרכים קצת שונות ואפילו , כאדם שצופה מהצד, יש מאבקים כאלו ואחרים הפוגעים בשם של התפיסה. אני מאמין, שהנכון הוא, שכל אחד יוותר קצת על עקרונות מסוימים, בכדי להצליח ולהתעצם בתוך מערכת החינוך כי יש לנו פה ביד, משהו טוב ונכון.

 

  1. מה אתה מצפה מאנשי הצוות? המורים, המורות, המדריכים והמדריכות?

ת: הצוות שלנו מדהים. יש לי ציפיות מעצמי. בתור אחד שמסתכל על מעגלים, אני מעולם לא מאשים את הצוות או את הילדים.

אולי אני נאיבי, אבל אני מאמין שאנשים רוצים בטוב והטוב מנצח. לכן ,אם אתה נותן אווירה נעימה ואם אתה נותן אוטונומיה לבן אדם להביא את עצמו, הדברים מסתדרים. אני מאוד מאמין בבני אדם ואני מאמין גם שבני אדם עושים שינויים. אני כל הזמן משתנה וכל הזמן לומד, ואם אני אטפל בעצמי ויאזן את עצמי זה יחלחל גם לאנשי הצוות.

 

אבל בטח לא כל אדם אתה היית מקבל לעבודה בבית ספר, מהן דרישות התפקיד?

 

ת: הדבר שהכי חשוב לי זה ההקשבה לילד. אני מחפש אנשים שרואים את הילד דרך העיניים שלו עצמו. אנשים שמסוגלים להיות קשובים ומוכנים לעבוד על עצמם. אם אני רוצה לעשות תהליך עם ילד, אני צריך קודם כל לעשות תהליך עם עצמי. דוגמא: אם ילד כועס ומתעצבן,  הדבר שהוא הכי פחות צריך זה שאני אשים לו גבולות בצורה שלא מקבלת את ההתנהגות שלו. אני מאמין, שאם ילד עושה משהו שהוא לא בנורמה, הוא בעצם מבקש עזרה. זה כמו חוות פעמונים. יש פעמונים קטנים ויש פעמונים גדולים וכשילד חווה משהו שלא קל לו, הוא מצלצל בפעמון. גם אני כשאני כועס זה בא ממקום שמאוד קשה לי או שמשהו פגע בי. ולכן התגובה “אל תעשה את זה! כאן לא עושים את זה” היא “נפילה לבור”. התגובה הנכונה בעיני היא “אני רואה שקשה לך עכשיו בוא נדבר על זה”.

אני מחפש אנשים שיוכלו לשים את עצמם רגע בצד ולראות את הילד מהמקומות האלה.

העניין השני הוא העניין הפדגוגי – היות ואנו מעוניינים לייצר עניין אצל הילדים, חשוב לי שלמחנכות תהיה היכולת והידע “לזרום” לתחומי העניין של הילדים ולא לפחד שם. אחת ה”מחלות” בחינוך היא הצפייה שתכנון מוקדם מקודש והילד יהיה שם בשבילי – זה top down  ואני לא מאמין בתפיסה כזו .

 

 

5.מה אתה חושב על השיטה המונטסורית?

 

ת: אני חושב שהשיטה המונטסורית היא שיטה גאונית. אני חושב שהתפיסה הזאת באמת רואה את הילד במרכז היא מתייחסת למושג למידה באופן שונה לגמרי ממה שאני חוויתי בלימודי כילד וסטודנט. האפשרות לחוות את העולם והסביבה מתוך עניין ובזמן הנכון בעזרת העזרים שמריה מונטסורי פיתחה (וגם קארל סייגן וג’ין איטרד- הכותב) בצורה מאוד חכמה וידידותית למשתמש, עוזרים לילד לגלות מה מעניין אותו, ומאפשרים לו בקרת טעות מובנית שבה המבוגר לא צריך להתערב ו”לתקן” את הילד. כמו פאזל שאם החלק לא מתאים הוא פשוט לא נכנס למקום.

התפיסה המונטסורית מאתגרת אותי. אני רגיל להיות במרכז כל הזמן, להיות מפעיל ולקבל הערכה. לאט, לאט אני לומד שבכדי לאפשר לילד להתנהל אני צריך להישאר בצד ולא להיות במרכז. זה קצת פוגע לי באגו ויש לי עבודה לעשות פה .

אני מאוד אוהב את הסיפורים המופלאים. הם מאוד מוצאים חן בעיני כי כשאתה מספר סיפור, זה מאוד עוזר לילד להתחבר לנושא ולחקור הלאה את הנושא.

אני חושב שהתפיסה מאוד מחוברת לילד ואחד הדברים שאני רואה, בתור מישהו שבא מעולם חינוכי טיפולי, הוא שהתפיסה היא מאוד טיפולית. יש בה משהו מאוד עמוק ומאד נכון.

 

  1. מה תפס אותך בהתחלה כשהכרת את התפיסה המונטסורית?

 

ת: מה שתפס אותי זה בעיקר הכיתה ואיך שהיא בנויה- כמו מועדון. כמו בית של ילדים, שהילדים פשוט נמצאים ואתה מרגיש שקט.

כשטסתי לארצות הברית ולאנגליה עם הבן שלי והיינו בביקור בבתי ספר שעובדים כבר חמישים שנה, באחד מבתי הספר, אמרתי לבן שלי “תקשיב יש פה שקט”, אז הוא אמר לי “אבא זה לא שקט, יש פה רעש אבל רעש כמו של בית”.

אז החוויה היא שהילדים מרגישים בבית, הם באים בבוקר וכיף להם.

אתה רואה שהם מרגישים בטוחים ומתנהלים בצורה נעימה, פשוט חיים את החיים בבית ספר ולא באים “ללמוד” כמו שאני לא בא “לעבוד”. כולנו באים כדי לחיות.

 

  1. איך אתה חושב שאפשר להעמיק את זה בגנים ובבית ספר?

 

ת: אני חושב שההעמקה היא דרך התנסות בשטח והשתלמות. אחד המינוסים הוא שאין הכשרה מסודרת. אמנם יש הכשרות קצרות מועד והן ראויות, אבל אין הכשרה מקצועית של שלוש שנים או שנתיים למידה לתעודת הוראה. לשם כך, אני חושב שעל כל העוסקים במלאכה, להתחבר וליצור משהו משותף גם אם יצריך מכל אחד לוותר קצת .

בנוסף, ההצלחה של התפיסה המונטסורית  היא לא רק בהחזקת הכיתה או התלתון (א’ ב’ ג’ התלת גילאית שאני מאוד אוהב), אלה גם שהילדים ימצו את הפוטנציאל שלהם, בשפה בחשבון ויעמיקו את ידיעותיהם בנושאים נוספים .

רק לחיות בתוך סביבה כזאת זה כמו בייביסיטר איכותי. הציפייה שלי וגם של התפיסה, אם אני לא טועה, שיהיו מורים שיאפשרו מיצוי כזה וזה מאוד מאוד קשה. המדריכים / מחנכים  צריכים להיות מקצוענים ולהכיר את השיטה מאוד טוב. אני למשל, לא מכיר את השיטה מספיק טוב בשביל להיות מחנך או מדריך  מונטסורי, אני צריך  ללמוד בשביל זה עוד הרבה מאוד.

 

  1. איך אתה רואה את השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים בבית ספר?

 

ת: קודם כל יש לי קושי עם האמירה “צרכים מיוחדים”  כל הילדים הם מיוחדים. בתקופה האחרונה בישראל ובכלל, כשאנחנו לא מצליחים להתמודד עם הילדים, אנחנו זורקים את הכשל שלנו על הילדים וקוראים להם “בעלי צרכים מיוחדים” ואז מתאפשרת לנו התנתקות מהם. אני מאמין, שתפיסה חינוכית טובה, יכולה להתמודד עם כל ילד. ברור שזה משנה כמה אחוז של ילדים עם “צרכים מיוחדים” צריכים להיות בכיתה. אפשר להתמודד עם כל ילד בעזרת משאבים נוספים, לא רבים בתוך המערכת. כי הרי התפיסה הזאת היא תפיסה שנבנתה דרך תצפיות בילדים עם צרכים מיוחדים. מריה מונטסורי הייתה פסיכיאטרית בעצמה ובנתה את התפיסה הזאת בכדי לעזור לילדים שהמערכת לא הצליחה להכיל אותם.

אני לא חושב שזה מקדם להגיד ילד עם “הפרעות קשב וריכוז” אני חושב שיש ילד שצריכים להיות קשובים ומרוכזים אליו.

אני מקבל את זה שיש ילד עם בעיות תקשורת, אני מאמין שיש ילד שצריכים להיות יותר תקשורתיים איתו וקשובים כלפיו, ובמקום להגיד ילד עם קשיים נפשיים  בוא נמצא את הדרכים  להיות יותר רגישים כלפיו. זה כל הסיפור.

 

 

9.אתה חושב שמונטסורי יכולה להחליף את כל השיטה החינוכית בארץ?

ת: אני לא חושב שזה העניין כרגע. אני חושב שכמו ברפואה- יש מיינסטרים ויש אלטרנטיבה ואנשים יכולים לבחור, כך גם בחינוך.

אם אתה מספיק מודע לעצמך כבן אדם ומספיק פתוח, אתה יכול לחקור ולבדוק. אני לא חושב שצריכה להיות רק תפיסה  מונטסורית ואני מאוד מאמין שאם ההורים לא מתחברים לזה אז זה לא יהיה טוב. גם אם התפיסה היא טובה, לא כל הורה יתחבר אליה. מנסיוני אני יודע, שכאשר אין אמון בין ההורים לבית הספר ולתפיסה שלו, הסיכוי לקדם את הילד הולך וקטן.

אני חושב שהקושי במשרד החינוך הוא שפשוט אין תפיסה. יש התנהלות ארגונית של top down  שפשוט לא קשובה לשטח וקשורה יותר לתפיסות פוליטיות כאלו ואחרות. אני מזמין לקרוא את המאמר של אברהם יוגב באתר של מרכז טאוב (מאמר מעולה לדעתי, עמ 131) http://taubcenter.org.il/wp-content/files_mf/h2007_formulating_social_policy32.pdf.

  1. מה אתה מאחל לעצמך בשנה הבאה?

 

ת: אני מאחל לעצמי שאמשיך להרגיש כמו שאני מרגיש עכשיו- רק מחכה לקום בבוקר ולבוא ולהיות בבית הספר.

 

מחר יש יומולדת למריה מונטסורי.. מה אתה מאחל לה?

 

אני רוצה להשתמש במילותיה /THE TAO OF MONTESSORI Catherine McTamaney

שמדגימה את תפיסת המעגלים אותה הזכרתי ולאחל לכולנו שנוכל להגיע ולהביא את התפיסה החינוכית המדהימה הזו למקסימום ילדים וילדות בארץ.

 

“From classroom to classroom, school to school, we argue over what ‘real’ Montessori looks like…. Here is what we share:

We believe that children are inherently wise.

We believe that given an environment free of adult obstacle, children’s essential nature is protected and propelled.

We believe that children want to learn, and that they can do so in an environment swimming in peace.

We believe that one child’s success does not impede another’s

Each classroom that hold these beliefs as its core, continues to be Montessori.”

לכן:

We believe other Montessorians are inherently wise.

We believe that given an environment free of our obstacle, other Montessorians essential nature are protected and propelled.

We believe that other Montessorians want to learn, and that they can do so in an environment swimming in peace.

We believe that one Montessorian success does not impede another’s.

 

בברכה עפר מרבך

מנהל ביה”ס דרך הילד

0503137261