מאמרים ספטמבר 2017ספטמבר 2017

גלית סבג

galitis1975@gmail.com

“לעולם אין אנו מחנכים במישרין, אלא  בעקיפין, בעזרתה של הסביבה.
האם אנו מניחים לסביבות מקריות לעשות את העבודה הזו, או שאנו מתכננים סביבות במיוחד למטרה זו?”

 – ג’ון דיואי

חינוך סביבתי מהווה חלק מתפיסת העולם ההומניסטית במאה ה-21. החינוך לקיימות מהווה גם הוא חלק רכיב חשוב בחיי מוסדות החינוך והקהילה וערך חינוכי מרכזי בבסיס התפיסה החינוכית במאה ה21. החינוך הסביבתי הוא שם כולל למגוון גישות. יש שמדקדקים ומבחינים בין אסכולות שונות ומגוון היבטים ומגמות, אך לצורך כתבה זו, “חינוך סביבתי” ו”חינוך לקיימות” ישמשו שמות נרדפים. יתר על כן, אנו בוחרים לראות בחינוך הסביבתי חינוך הומניסטי רב-תחומי, העוסק בלמידה על הסביבה, בתוך הסביבה ולמען הסביבה; והמונח “סביבה” מתרחב מעבר להיבטים הפיזיים והאקולוגיים של עולם הטבע, להיבטי חברה, כלכלה ותרבות, מקומיים וגלובליים.

חינוך זה מתווה ערכים חברתיים כגון שייכות ואחריות למקום, אזרחות פעילה ותודעה פוליטית, מודעות לאתגרים סביבתיים-חברתיים, חשיבה ביקורתית, נקיטת עמדה ועשיית מעשה, מתוך הבנת עומק של סוגיות צדק חברתי וסביבתי, מהמקומי ועד הגלובלי. חינוך סביבתי יש ללמד בלמידה חווייתית מעוררת פליאה, הנותנת מקום לרב-תרבותיות ומבוססת מקום וקהילה. המחנך משלב פעילות חוץ-כיתתית מגוונת עם דיון בדילמות אותנטיות ואקטואליות ללומד, ומזמן התנסות ושותפות במאבקים חברתיים וסביבתיים.

החינוך הסביבתי בישראל ובעולם

ב-14 במאי 2003 התקבלה החלטת הממשלה מספר 246 ועל פיה:
“מדיניות ממשלת ישראל תתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא המשלבים:
כלכלה דינמית, שימוש מושכל במשאבי טבע, הגנה על מערכות אקולוגיות ומתן שוויון הזדמנויות לכול. זאת – על מנת לענות על הצרכים של הדור הנוכחי וצורכי הדורות הבאים” המשרד להגנת הסביבה, 2003.
החלטה זו קיבלה משנה תוקף בשנת 2010 עם קבלת מדינת ישראל כחברה ב–OECD משרד החינוך פועל בשנים האחרונות בשיתוף המשרד להגנת הסביבה לקידום החינוך לקיימות במערכת החינוך.

חינוך סביבתי ראוי חייב להיות היסוד של החינוך במאה העשרים ואחת. אולם, מהו חינוך סביבתי ראוי? מהן מטרותיו של החינוך הסביבתי הראוי? ועידה שארגן האו”ם בטביליסי ב-1977 כדי לקדם את החינוך הסביבתי בעולם הייתה הראשונה שהציבה שלוש מטרות לחינוך הסביבתי:

  1. לעודד הבנה ועניין בנוגע לקשרי הגומלין בין מערכות כלכליות, חברתיות, פוליטיות ואקולוגיות בסביבה העירונית והכפרית.
  2. לספק לכל אדם הזדמנות לרכוש ידע, ערכים, גישה חיובית, מחויבות ומיומנויות לשמירה על הסביבה ולשיפורה.
  3. ליצור שינוי התנהגות בקרב פרטים, קבוצות והחברה בכללה בנוגע לסביבה.

ועידת טביליסי קידמה את ההכרה בחשיבות החינוך הסביבתי והביאה לעלייה במספר התוכניות לחינוך סביבתי בעולם, הגדרה מדויקת של מטרות החינוך הסביבתי חייבת להתחיל בהגדרת מטרת החינוך בכלל, שהרי חינוך סביבתי הוא קודם כל חינוך ורק אחר כך סביבתי.

חינוך, הומניות ומוסר

אני סבורה שאם מערכת החינוך רוצה לעסוק בחינוך ולא רק בהקניית כלים להצלחה אישית, עליה לטפח בוגרים שהם “בני אדם” או “בני תרבות”. לחברה הישראלית אין תקווה אם בוגרי מערכת החינוך לא ילמדו להזדהות עם מטרה ערכית-חברתית גדולה מרווחתם האישית. לחינוך סביבתי-ערכי-חברתי יש פוטנציאל לספק למערכת החינוך שלנו אופק פדגוגי אמיתי. חינוך סביבתי בעל כיוון אנושי אינו עוסק רק ובעיקר במדע, אלא גם ובעיקר בתכלית קיומנו, בזיקתנו לאחרים ולעצמנו, ביחסנו לכל אלה – בני אדם, בעלי חיים וצמחים – החולקים עמנו את החיים בכדור הארץ. החינוך הסביבתי ההומניסטי עוסק במהותו של האדם – האם הוא יצור כלכלי אנוכי שפועל למען רווח אישי, חושב לטווח קצר, מנצל וחומס את זולתו ואת העולם, או שמא רואה עצמו חלק ממכלול אנושי ועולמי ומחויב אליו, דואג לדורות החיים ולדורות הבאים, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

חינוך סביבתי ראוי הוא אפוא החינוך ההומניסטי של ימינו. הוא מטפח תלמידים חושבים ומוסריים; תלמידים שעוסקים בשאלות מהותיות על החיים ועל הדרך שבה ראוי לחיותם; תלמידים בעלי רגישות וצניעות – מידות טובות הכרחיות לשיקום יחסינו עם העולם; תלמידים שאינם חוששים לעסוק בשאלות של חוסר צדק ועוול. ולחפש דרכים לתקנם; תלמידים המאמינים שיש להם אחריות להשאיר לילדיהם עולם טוב יותר.

הערכים והתפיסה על פיהם עובדת השיטה

תכניות עבודה אופרטיביות לחינוך סביבתי ולקיימות נמצאות לשמחתנו בליבת תכניות הלימוד בגיל הרך ובחלק מכיתות היסודי. הללו כוללות שימוש ומחזור פסולת, שמירה על הטבע וחיסכון במים ובמשאבי אנרגיה. הרציונל הוא חינוך לערכים של אחריות, שייכות, כבוד ונתינה לסביבה, אשר יביאו לשינוי עמדות חברתיות ודפוסי התנהגות חדשים. הדבר אפשרי (כפי שנוכחנו עם הוצאת שקיות הניילון המזהמות מהסופרים).

כך יביא השינוי לרצון לפעול למען האחר ולמען הסביבה מתוך לקיחת אחריות, גם קהילתית. בגן בא לידי ביטוי החינוך הסביבתי לקיימות בדרכים רבות ומגוונות. סביבה חינוכית אקולוגית עשירה בגן ובחצר הכוללת מרחב למידה מגוון ומאתגר, תעניק לילדים מענה רחב, תוך פיתוח מיומנויות למידה וחקר, גירוי הסקרנות ומתן הזדמנויות ללמידה עצמית. (מונטסורי כבר אמרנו?).

האקלים החברתי בגן יושתת על מתן כבוד הדדי, פתרונות קונפליקטים  באמצעות  דיון, פיתוח מיומנויות של תקשורת בונה ויחסי קהילה שיויונים עם ערכי אהבה וכבוד לטבע ולסביב, לצומח, לחי ולדומם ומעורבויות שונות בחיי הקהילה. התפיסה היא שהאחריות על העולם תלויה בכל אחד מן הפרטים בו, ובהתייחס ליכולת של הילדים להבין את העולם הכללי דרך עולמם הפרטי.

חינוך לחיים בעולם בר-קיימא

אנשי חינוך, במיוחד בתחום הגיל הרך, רואים בחינוך לדמוקרטיה ולחיים בעולם בר-קיימא אמצעי לטיפוח אחווה, אכפתיות לחיים בהווה, ודאגה לדורות הבאים. איך יתבטא היישום בחיי הגן ובתי הספר? התכנים יבוצעו בדגש על שימוש חוזר בחומרים, בניית חצר פעילה, גינה אקולוגית, בריכת דגים, קומפוסטר פעיל, בניית פינות חקר לפי נושאים, תחנת תצפית על ציפורים, תחנת האכלה לציפורים ופרפרים וטיולים בסביבה הקרובה. כל זאת תוך כדי טיפוח טכניקות למידה דיאלוגיות, חקרניות ומדעיות.
רעיונות נספים: חשיפה לספרות ילדים בנושאי אקולוגיה ואיכות הסביבה, הצבת מיכלי איסוף לעיתונים, גרוטאות,סוללות ובקבוקי שתיה ריקים בחצר הגן, היכרות עם חומרים ושימושיהם במדע ואמנות בגן, שימוש בחומרי ניקוי ידידותיים לסביבה, עידוד ילדים לתזונה בריאה וגידול צמחי תבלין.
כי….. הכול קשור להכול, ובלי מילה על מונטסורי – אי אפשר:

“להתבגר ללא דמעות”

מריה מונטסורי הגתה את תכניות הלימוד לבני הנעורים על יסוד החינוך לקיימות-על אף שמושג זה טרם הומצא…. מונטסורי גיבשה תכנית לימודים למתבגרים בני שתים עשרה עד שמונה עשרה וכינתה אותה “ילדי כדור הארץ – Erdkinder”. זו הייתה תכנית מהפכנית, והיא יושמה במודל בית ספרי שהתנהל כחווה בכפר. האישה הדגולה הזו, אשר הקדימה את זמנה, כתבה על גיל ההתבגרות את הדברים הללו: “בחזוני לעתיד לבוא איני רואה את המתבגר רק כתלמיד הלומד לבחינות וממשיך בלימודיו באוניברסיטה, אלא כאדם המעצים את יכולתו לעצמאות רבה באמצעות פעילות, מאמץ ורצון המייצגים את התפתחותו הפנימית”.

מונטסורי, שדגלה בתלות הדדית וביחסי גומלין בין האדם לטבע, ראתה בעיני רוחה את מקום הלימוד כמרחב טבעי, שבו יוכלו התלמידים לגדל את מזונם, לטפל בחיות ובחווה ולחיות את חייהם קרוב לטבע ככל האפשר. מונטסורי שהתה בהודו כשבע שנים ושילבה את המושג “יחסי הגומלין” במשנתה החינוכית למתבגר. היא סברה כי בשל פגיעותם הרבה בשלב התפתחות זה על המתבגרים הצעירים לשהות בסביבה פיזית ורוחנית מטפחת – לנשום אוויר צח, לאכול מזון בריא ולהיות משוחררים מן הלחץ של לימודים תאורטיים.

תכנית הלימודים בנויה על פי כל מושגי המפתח של השיטה, ויש בה דגש רב בחינוך לעצמאות ואחריות. בשל המאפיינים הייחודיים של גיל ההתבגרות על תכנית הלימודים בשלב זה לכלול גם אפשרות לביטוי עצמי בפעילות אמנותית בתחומי הדרמה, האמנות והמוזיקה לצד לימודי החובה שדורש משרד החינוך. על תכנית הלימודים בשלב זה להציע אפוא התאמה מיטבית של הסביבה הקרובה לגיל זה כדי לסייע למתבגר לחוות את חוויות התקופה הדינמית שבה מתקיימת צמיחה אקדמית, חברתית ורגשית.

להתבגר ללא דמעות“, כך כתבה מונטסורי.

חלק מהציטוטים בכתבה זו נלקחו מתוך:
“מונטסורי והילד”,
“הד הגן תש”ע”,
“הד החינוך תשע”א”,
ומתוך “המצע לקיימות” של משרד החינוך.

“לעולם אין אנו מחנכים במישרין, אלא  בעקיפין, בעזרתה של הסביבה.
האם אנו מניחים לסביבות מקריות לעשות את העבודה הזו, או שאנו מתכננים סביבות במיוחד למטרה זו?”

 – ג’ון דיואי

חינוך סביבתי מהווה חלק מתפיסת העולם ההומניסטית במאה ה-21. החינוך לקיימות מהווה גם הוא חלק רכיב חשוב בחיי מוסדות החינוך והקהילה וערך חינוכי מרכזי בבסיס התפיסה החינוכית במאה ה21. החינוך הסביבתי הוא שם כולל למגוון גישות. יש שמדקדקים ומבחינים בין אסכולות שונות ומגוון היבטים ומגמות, אך לצורך כתבה זו, “חינוך סביבתי” ו”חינוך לקיימות” ישמשו שמות נרדפים. יתר על כן, אנו בוחרים לראות בחינוך הסביבתי חינוך הומניסטי רב-תחומי, העוסק בלמידה על הסביבה, בתוך הסביבה ולמען הסביבה; והמונח “סביבה” מתרחב מעבר להיבטים הפיזיים והאקולוגיים של עולם הטבע, להיבטי חברה, כלכלה ותרבות, מקומיים וגלובליים.

חינוך זה מתווה ערכים חברתיים כגון שייכות ואחריות למקום, אזרחות פעילה ותודעה פוליטית, מודעות לאתגרים סביבתיים-חברתיים, חשיבה ביקורתית, נקיטת עמדה ועשיית מעשה, מתוך הבנת עומק של סוגיות צדק חברתי וסביבתי, מהמקומי ועד הגלובלי. חינוך סביבתי יש ללמד בלמידה חווייתית מעוררת פליאה, הנותנת מקום לרב-תרבותיות ומבוססת מקום וקהילה. המחנך משלב פעילות חוץ-כיתתית מגוונת עם דיון בדילמות אותנטיות ואקטואליות ללומד, ומזמן התנסות ושותפות במאבקים חברתיים וסביבתיים.

החינוך הסביבתי בישראל ובעולם

ב-14 במאי 2003 התקבלה החלטת הממשלה מספר 246 ועל פיה:
“מדיניות ממשלת ישראל תתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא המשלבים:
כלכלה דינמית, שימוש מושכל במשאבי טבע, הגנה על מערכות אקולוגיות ומתן שוויון הזדמנויות לכול. זאת – על מנת לענות על הצרכים של הדור הנוכחי וצורכי הדורות הבאים” המשרד להגנת הסביבה, 2003.
החלטה זו קיבלה משנה תוקף בשנת 2010 עם קבלת מדינת ישראל כחברה ב–OECD משרד החינוך פועל בשנים האחרונות בשיתוף המשרד להגנת הסביבה לקידום החינוך לקיימות במערכת החינוך.

חינוך סביבתי ראוי חייב להיות היסוד של החינוך במאה העשרים ואחת. אולם, מהו חינוך סביבתי ראוי? מהן מטרותיו של החינוך הסביבתי הראוי?
ועידה שארגן האו”ם בטביליסי ב-1977 כדי לקדם את החינוך הסביבתי בעולם הייתה הראשונה שהציבה שלוש מטרות לחינוך הסביבתי:

  1. לעודד הבנה ועניין בנוגע לקשרי הגומלין בין מערכות כלכליות, חברתיות, פוליטיות ואקולוגיות בסביבה העירונית והכפרית.
  2. לספק לכל אדם הזדמנות לרכוש ידע, ערכים, גישה חיובית, מחויבות ומיומנויות לשמירה על הסביבה ולשיפורה.
  3. ליצור שינוי התנהגות בקרב פרטים, קבוצות והחברה בכללה בנוגע לסביבה.

ועידת טביליסי קידמה את ההכרה בחשיבות החינוך הסביבתי והביאה לעלייה במספר התוכניות לחינוך סביבתי בעולם, הגדרה מדויקת של מטרות החינוך הסביבתי חייבת להתחיל בהגדרת מטרת החינוך בכלל, שהרי חינוך סביבתי הוא קודם כל חינוך ורק אחר כך סביבתי.

חינוך, הומניות ומוסר

אני סבורה שאם מערכת החינוך רוצה לעסוק בחינוך ולא רק בהקניית כלים להצלחה אישית, עליה לטפח בוגרים שהם “בני אדם” או “בני תרבות”. לחברה הישראלית אין תקווה אם בוגרי מערכת החינוך לא ילמדו להזדהות עם מטרה ערכית-חברתית גדולה מרווחתם האישית. לחינוך סביבתי-ערכי-חברתי יש פוטנציאל לספק למערכת החינוך שלנו אופק פדגוגי אמיתי. חינוך סביבתי בעל כיוון אנושי אינו עוסק רק ובעיקר במדע, אלא גם ובעיקר בתכלית קיומנו, בזיקתנו לאחרים ולעצמנו, ביחסנו לכל אלה – בני אדם, בעלי חיים וצמחים – החולקים עמנו את החיים בכדור הארץ. החינוך הסביבתי ההומניסטי עוסק במהותו של האדם – האם הוא יצור כלכלי אנוכי שפועל למען רווח אישי, חושב לטווח קצר, מנצל וחומס את זולתו ואת העולם, או שמא רואה עצמו חלק ממכלול אנושי ועולמי ומחויב אליו, דואג לדורות החיים ולדורות הבאים, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.

חינוך סביבתי ראוי הוא אפוא החינוך ההומניסטי של ימינו. הוא מטפח תלמידים חושבים ומוסריים; תלמידים שעוסקים בשאלות מהותיות על החיים ועל הדרך שבה ראוי לחיותם; תלמידים בעלי רגישות וצניעות – מידות טובות הכרחיות לשיקום יחסינו עם העולם; תלמידים שאינם חוששים לעסוק בשאלות של חוסר צדק ועוול. ולחפש דרכים לתקנם; תלמידים המאמינים שיש להם אחריות להשאיר לילדיהם עולם טוב יותר.

הערכים והתפיסה על פיהם עובדת השיטה

תכניות עבודה אופרטיביות לחינוך סביבתי ולקיימות נמצאות לשמחתנו בליבת תכניות הלימוד בגיל הרך ובחלק מכיתות היסודי. הללו כוללות שימוש ומחזור פסולת, שמירה על הטבע וחיסכון במים ובמשאבי אנרגיה. הרציונל הוא חינוך לערכים של אחריות, שייכות, כבוד ונתינה לסביבה, אשר יביאו לשינוי עמדות חברתיות ודפוסי התנהגות חדשים. הדבר אפשרי (כפי שנוכחנו עם הוצאת שקיות הניילון המזהמות מהסופרים).

כך יביא השינוי לרצון לפעול למען האחר ולמען הסביבה מתוך לקיחת אחריות, גם קהילתית. בגן בא לידי ביטוי החינוך הסביבתי לקיימות בדרכים רבות ומגוונות. סביבה חינוכית אקולוגית עשירה בגן ובחצר הכוללת מרחב למידה מגוון ומאתגר, תעניק לילדים מענה רחב, תוך פיתוח מיומנויות למידה וחקר, גירוי הסקרנות ומתן הזדמנויות ללמידה עצמית. (מונטסורי כבר אמרנו?).

האקלים החברתי בגן יושתת על מתן כבוד הדדי, פתרונות קונפליקטים  באמצעות  דיון, פיתוח מיומנויות של תקשורת בונה ויחסי קהילה שיויונים עם ערכי אהבה וכבוד לטבע ולסביב, לצומח, לחי ולדומם ומעורבויות שונות בחיי הקהילה. התפיסה היא שהאחריות על העולם תלויה בכל אחד מן הפרטים בו, ובהתייחס ליכולת של הילדים להבין את העולם הכללי דרך עולמם הפרטי.

חינוך לחיים בעולם בר-קיימא

אנשי חינוך, במיוחד בתחום הגיל הרך, רואים בחינוך לדמוקרטיה ולחיים בעולם בר-קיימא אמצעי לטיפוח אחווה, אכפתיות לחיים בהווה, ודאגה לדורות הבאים. איך יתבטא היישום בחיי הגן ובתי הספר? התכנים יבוצעו בדגש על שימוש חוזר בחומרים, בניית חצר פעילה, גינה אקולוגית, בריכת דגים, קומפוסטר פעיל, בניית פינות חקר לפי נושאים, תחנת תצפית על ציפורים, תחנת האכלה לציפורים ופרפרים וטיולים בסביבה הקרובה. כל זאת תוך כדי טיפוח טכניקות למידה דיאלוגיות, חקרניות ומדעיות.
רעיונות נספים: חשיפה לספרות ילדים בנושאי אקולוגיה ואיכות הסביבה, הצבת מיכלי איסוף לעיתונים, גרוטאות,סוללות ובקבוקי שתיה ריקים בחצר הגן, היכרות עם חומרים ושימושיהם במדע ואמנות בגן, שימוש בחומרי ניקוי ידידותיים לסביבה, עידוד ילדים לתזונה בריאה וגידול צמחי תבלין.
כי….. הכול קשור להכול. ובלי מילה על מונטסורי – אי אפשר:

“להתבגר ללא דמעות”

מריה מונטסורי הגתה את תכניות הלימוד לבני הנעורים על יסוד החינוך לקיימות-על אף שמושג זה טרם הומצא…. מונטסורי גיבשה תכנית לימודים למתבגרים בני שתים עשרה עד שמונה עשרה וכינתה אותה “ילדי כדור הארץ – Erdkinder”. זו הייתה תכנית מהפכנית, והיא יושמה במודל בית ספרי שהתנהל כחווה בכפר. האישה הדגולה הזו, אשר הקדימה את זמנה, כתבה על גיל ההתבגרות את הדברים הללו: “בחזוני לעתיד לבוא איני רואה את המתבגר רק כתלמיד הלומד לבחינות וממשיך בלימודיו באוניברסיטה, אלא כאדם המעצים את יכולתו לעצמאות רבה באמצעות פעילות, מאמץ ורצון המייצגים את התפתחותו הפנימית”.

מונטסורי, שדגלה בתלות הדדית וביחסי גומלין בין האדם לטבע, ראתה בעיני רוחה את מקום הלימוד כמרחב טבעי, שבו יוכלו התלמידים לגדל את מזונם, לטפל בחיות ובחווה ולחיות את חייהם קרוב לטבע ככל האפשר. מונטסורי שהתה בהודו כשבע שנים ושילבה את המושג “יחסי הגומלין” במשנתה החינוכית למתבגר. היא סברה כי בשל פגיעותם הרבה בשלב התפתחות זה על המתבגרים הצעירים לשהות בסביבה פיזית ורוחנית מטפחת – לנשום אוויר צח, לאכול מזון בריא ולהיות משוחררים מן הלחץ של לימודים תאורטיים.

תכנית הלימודים בנויה על פי כל מושגי המפתח של השיטה, ויש בה דגש רב בחינוך לעצמאות ואחריות. בשל המאפיינים הייחודיים של גיל ההתבגרות על תכנית הלימודים בשלב זה לכלול גם אפשרות לביטוי עצמי בפעילות אמנותית בתחומי הדרמה, האמנות והמוזיקה לצד לימודי החובה שדורש משרד החינוך. על תכנית הלימודים בשלב זה להציע אפוא התאמה מיטבית של הסביבה הקרובה לגיל זה כדי לסייע למתבגר לחוות את חוויות התקופה הדינמית שבה מתקיימת צמיחה אקדמית, חברתית ורגשית.

להתבגר ללא דמעות“, כך כתבה מונטסורי.

חלק מהציטוטים בכתבה זו נלקחו מתוך:

“מונטסורי והילד”,
“הד הגן תש”ע”,
“הד החינוך תשע”א”,
ומתוך “המצע לקיימות” של משרד החינוך.