מאמרים ספטמבר 2017ספטמבר 2017

ירון יעקב

jacobyaron@gmail.com

מאת ירון יעקב- מחנך ומדריך בבית הספר ובחטיבה הצעירה “דרך הילד”

 

לפני עשר שנים בשנת אלפיים ושבע מצאתי את עצמי בלונדון, מחפש מה מעניין אותי ומה אני רוצה ללמוד כמקצוע לחיים, אחרי שגרתי שם תקופה הגיע לידי ספר עב כרס שנקרא ALL COURCES ובו כל הקורסים שנפתחים בשנה הזו בכל מוסדות החינוך והאוניברסיטאות בלונדון.

לאחר מעבר עלתכנית  הקורסים  ומחשבות כגון : “היי אלקטרוניקה זה מעניין, היי גרפיקה ממוחשבת זה מעניין, היי תכנות זה מאוד מעניין” נתקלתי “במקרה” בקורס מונטסורי שמתקיים ב MONTESSORI SCHOOL FOR GIRLS

מה זה מונטסורי חשבתי לעצמי, ולמה זה רק לבנות? מיד ניגשתי לשכנה החמודה ושאלתי ממנה את המילון שלה “בטח לא אמצא מה זה” חשבתי לעצמי, ולמרבה הפתעתי פתאום נתקלתי בערך הבא:

 

Montessori method

a system for teaching young children, in which the fundamental aim is self-motivated education by the children themselves, as they are encouraged to move freely through individualized instruction and physical exercises, accompanied by special emphasis on the training of the senses and the early development of reading and writing skills.

 

 

עם כל מילה שקראתי הרגשתי יותר ויותר הרגשה של ” נכון! זה נכון! ככה זה צריך להיות! האם זה לא ככה בכל גן? למה זה לא ככה?

 

“אם רק היינו לומדים ככה כולם העולם היה הופך להיות מקום הרבה יותר טוב”

 

מייד התקשרתי למקום לברר למה הם בית ספר רק לבנות? ואיפה אני יכול ללמוד את הנושא הזה?

 

מהצד השני של השפופרת ענתה לי אישה נחמדה אשר הציגה את עצמה בתור מנהלת המוסד A.M.I

שצחקה וצחקה כששאלתי אותה למה רק לבנות שהרי אני גבר ומאוד מעוניין בנושא .

 

מנהלת המוסד הסבירה לי שהשם school for girls הוא בסך הכל השם של המבנה  אשר לפני מאות שנים היה אכן רק בית ספר לבנות, ביקשתי לקבוע פגישה בהקדם האפשרי.

 

 

כאשר הגעתי למקום עוד בכניסה הרגשתי הרגשה מאוד מכבדת,  עם הוד ויוקרה, עליתי במדרגות העץ החורקות אשר השקיפו על דיוקן ענק של מריה מונטסורי .

אחרי שיחה של מספר דקות לקחה אותי המנהלת אל חלון חד כיווני הפונה אל הכיתה,

 

“איפה כל הילדים?” שאלתי “האם הם בהפסקה בחוץ?”

“ספור כמה ילדים אתה רואה” אמרה לי המנהלת

ספרתי כעשרים וחמישה ילדים אשר את רובם לא ראיתי במבט הראשוני, חלקם יושבים אל מול שולחן חלקם על הרצפה יושבים ליד שטיחון. ילד  אחד  ישוב על כורסא קטנה קורא ספרון, ילדה אחת משקה עציץ וילדה אחת מציירת על לוח קטן שעמד בפינה. כל הילדים נראו שקטים נינוחים ורגועים.

 

פה ישר חשדתי! בטוח גננת אחת דיברה עם הילדים ואמרה להם שתכף יבוא מישהו להסתכל מהחלון ואתם תשבו בשקט ולא תציצו ומי שיפצה פה אוי ואבוי גדול יהיה לו ממני ולא לזוז ולא לנשום עד שהאיש ילך, בזמן שהמנהלת  תדבר איתי בחדר.

 

לאחר מכן לקחה אותי המנהלת אל חלון חד כיווני אחר, שם  צפינו בשני ילדים, אחד מאוד גבוה כנראה בן שש ואחד מאוד נמוך וקטן כנראה בן שלוש כאשר הם  סוחבים ארגז ענקי על גלגלים ובו כלים לבנים מחרסינה, אחד מהילדים הוציא את הכלים מהארגז והשני הניח אותם בצורה מדויקת  על השולחן הארוך שעליו הייתה פרוסה מפה לבנה, גם פה הילדים היו שקטים ופעלו בנינוחות.

 

שוב חשבתי שעובדים עליי, הרי אף פעם לא ראיתי ילדים בגילאים כאלה מתנהגים כך אלא ברגעים של פחד, הרגעים היחידים שאני זוכר שכל הכיתה שלי ואפילו הגן היו שקטים היה אחרי שקיבלנו צעקות נוראיות מהמורה או הגננת, פשוט לא יכול היה להיות אחרת.

 

באותו רגע החלטתי שבימים הקרובים אגיע שוב, הפעם בלי להודיע ואראה איך באמת נראית ונשמעת הכיתה שלהם.

 

כעבור ימים ספורים הגעתי שוב, בלי להודיע לאף אחד וכשעה לפני השעה שהגעתי בפעם הקודמת.

חיכיתי ליד דלת הכניסה כעשר דקות מתלבט אם לצלצל או לנסות ללכת מסביב לראות ולשמוע את מה שקורה בחצר, כאשר פתאום הדלת נפתחה ואישה אחת יצאה מן המקום.

ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי למתחם מבלי להודיע על בואי, עליתי בשקט בשקט על מדרגות העץ החורקות עד למקום שבו היה החלון החד כיווני, ונדהמתי לראות את הילדים באותה אווירה רגועה.

 

קרוב לחצי שעה ישבתי מתבונן שם ומתפלא איך אני לא שומע צעקות של גננות, עד שפגשתי שוב את אותה המנהלת שהזמינה אותי לשיחה בנימוס אנגלי.

 

אני זוכר ששאלתי אותה האם ילדים שגדלים במסגרת כזו לא יוצאים מעט חנונים שלא משתפשפים עם העולם האמתי שם בחוץ . ואז היא שאלה אותי “תגיד? איפה אתה חושב שיותר השתפשפת ונעשית מוכן לחיים האמיתיים? בכיתה או בהפסקה?”, “בהפסקה כמובן” עניתי.

 

כאן הילדים כל הזמן ב”הפסקה” והם כל הזמן בהשגחה שלנו וכל מה שקורה בניהם אנחנו פה בשביל לעזור לפתור

 

מעניין מאוד חשבתי לעצמי… מעניין מאוד…

 

המשך יבוא…