מאמרים ספטמבר 2017ספטמבר 2017

לי חבושה שטיין

lee@derechhayeled.co.il

הסביבה המובנית, הערכה עצמית ומה שבניהן

לי חבושה שטיין

 

היא ישבה מולי. ילדה, בת 30 בעיניים בורקות.

חברת נפש נפלאה, שתמיד הסתכלתי עליה בכזו הערצה.

מה שנהוג לכנות אצלנו: מוצלחת.

לא הייתה תוכנית מחוננים שלא לקחה בה חלק מאז גיל חמש. חברה בנבחרת ישראל בטניס שולחן עוד מגיל שבע, סיימה חמש יחידות לימוד במתמטיקה כשאנחנו למדנו לקשור את שרוכי הנעלים, שירתה בתפקיד בכיר בצבא, תוכנית מצטיינים באוניברסיטה, תואר שני בחו״ל, משרה נחשקת כבכירה. ובכן, רשימה אינסופית של…הצלחות.

״אז למה״, אני שואלת אותה, ״למה הדמעות?״

והיא עונה בפשטות- ״כי את יודעת… אני לא יודעת אם אני טובה״.

לא הצלחתי להסתיר את המבט המבולבל שלי.

״תמיד היו לי ציונים״, היא אומרת, ״ועכשיו אני לא יודעת אם אני עושה את העבודה שלי טוב 80 או מצויין 95״.

 

כן, זה סיפור אמיתי.

סיפור אמיתי שהרבה מאיתנו מונעים ממנו ומכירים אותו היטב: הצורך במשוב חיצוני.

ואם נהיה כנים, קל יותר לשמוע את הסיפור על מישהי אחרת, אבל מספיק להתבונן בראי כדי לפגוש את החוויה הזו. הרי כולנו רוצים לשמוע שאנו נראים טוב, שאנו אהובים, מצליחים, מוערכים, אנשים טובים. אבל האם אנו כבגורים מחזיקים בערך העצמי האמיתי שלנו? האם ברור לנו שגם אם אין ציון מהמנהלת בסוף יום העבודה, אנו עדיין טובים במה שבחרנו לעשות?

 

כולנו מכירים את השאלות הנפוצות של הילדים הצעירים ״את אוהבת את הציור שלי?״, ״זה יפה?״ (וזה? וזה? וזה?…) את המבט שמגניבים אלינו בעיניים מתוקות ומבקשים, ממש מתחננים לחיזוק חיובי על האופן שבו עזרו לערוך את השולחן, או חלקו עם חבר ובכל עבר אנו רואים כיצד הורים ומחנכים, כבוגרים מצטיינים של משרד החינוך, עונים ומנחילים את הצורך הזה במשוב חיצוני, בציון, הלאה לילדים שבסביבתם: מהללים, משבחים על כל מחיאת כף של פעוט, על כל ציור שהקדישו לו עשרים שניות, על כל חיוך למצלמה.

דרך התנהגות זו של חיזוקים בלתי פוסקים (לרוב בצורת ״כל הכבוד״ ריק מכוונה)  מולידה מטבעה ילדים חסרי עצמאות, שתלויים במבוגר ובשבחים שמפנה אליהם, ילדים שהערך העצמי שלהם אינו יציב ומעורער בקלות וחמור מכל – ילדים שמנותקים מעצמם.

במקרה הטוב, הילד הופך למכונה משומנת של התנהגויות מרצות, רוצה עוד ועוד מהסוכר המתוק של מילותינו ותשומת ליבנו. במקרה הפחות טוב נחווה טנטרומים של תסכול גדול וחוסר יכולת לביטוי עצמי.

 

ואז הגיעה מונטיסורי:

אז איך בעצם אנו יכולים לעזור לילד לבנות ערך עצמי, שאיננו תלוי במשוב חיצוני?

 

כשאני רואה כיצד הילדים היקרים האלו נכנסים אלינו לחטיבה הצעירה בתחילת השנה, וכיצד מסיימים אותה, חברים, זהו פלא. קורה כאן קסם כה נדיר, שלעיתים אני הולכת לישון עם לב מלא, לא מבינה כיצד היופי הזה לא מתנוסס בשלט גדול על כל גג בעיר (או לפחות בפוסט מרובה לייקים בפייסבוק).

לקסם הזה קוראים: הסביבה המוכנה.

 

ד”ר מריה מונטסורי עצבה עבור הילד סביבה לימודית מתוכננת (Prepared Environment) אשר בה יהיה הילד חפשי לפעול ולהתפתח בדרכו הטבעית. ממדי החדר והריהוט מותאמים לגודל הילד: האביזרים מסודרים על מדפים נמוכים ונמצאים בהישג יד, הכיסאות קלים ומאפשרים את הרמתם בצורה קלה ושקטה. לכל חפץ ישנו מקום קבוע, דבר הנועד להקל על התמצאותו של הילד במרחב.

לכל דבר בגן יש שימוש מוגדר, ואין פריט שהילד אינו יכול לראות או למשש, שכן זו הדרך בה לומד הילד (לסטר, 2011).

התרגילים בסביבה מוכנים מראש (ומוגשים כמובן באסתטיקה מופלאה כמו שרק ד״ר מונטיסורי יודעת) ובהם נמצאים כל הכלים הנדרשים להשלמת התרגיל מתחילתו עוד סופו.

כיוון שכל הדברים בגן מסודרים במקום קבוע, הילד אינו תלוי במבוגר שיספק חומרים מתאימים לביצוע תוכניתו לפועל. כל שיבקש- יתממש!

גם כלי הניקוי המתאימים בגודלם לילדים נמצאים במקומם הקבוע, כך שאם ליכלך- תמיד יודע היכן הכלים לנקות. הסביבה המוכנה, מוכנה להכל!

הסדר הקבוע והצפוי תורם לחקירה חופשית ונטולת דאגות, ל-flow בעבודה ולריכוז גבוה.

 

הכנת הסביבה דורשת המון (!) עבודה. בראשיתו של הגן היינו נשארות לילות כימים כדי להניח כל חרוז קטן-קטן במקומו המדויק (השמרו לנפשותיכן! והילדים יגלו אם רימיתן והחזרתן משהו שלא למקומו!) וגם היום מושקעות שעות אינספור במחשבה, תכנון וביצוע.

עבודה זו משתלמת במהרה ומאפשרת את זה שבמהלך היום בגן המדריכה פנויה לתצפת, להדגים ולתת תשומת לב מלאה לכל ילד וילדה.

 

בגן מונטיסורי, הסביבה מדברת אל הילדים ומדריכה אותם וזהו בעיניי, הדבר הנפלא מכל.

הסביבה והעזרים בה בעלי בקרה עצמית והיא זו שמספרת לילד האם הצליח במשימה או שנדרש נסיון שני (ושלישי ורביעי). הילד לא עוד תלוי במבוגר לחיזוק ומשוב.

ממש כמו פאזל שננסה להרכיב את אחד מחלקיו למקום הלא נכון, לא משנה כמה חזק נדחוף, זה פשוט לא יתאים. אין צורך שחברכם יופיע עם שלט ״זה לא שייך לפה!!״ כדי שתבינו את הרמז, נכון?

ומה קורה כשלא מצליחים? מנסים שוב ושוב ושוב. לילד יש את כל הזמן שבעולם להתאמן.

היופי האמיתי הוא לראות את הניצוץ הזה, שאין שני לו, כשילד שהתאמן על פעולה מסוימת פעמים אין ספור, מצליח בה לראשונה.

ולא מחפש את עיניי.

 

כמחנכים איפוק הוא חלק משמעותי מעבודתינו, שכן פעמים רבות מתרחש תהליך חקר שאנו כלל לא מודעים להשלכותיו וכל התערבות שלא לצורך עלולה לפגום בו. לא פעם כמדריכה בסביבה אני חוזה ב”אסון” רגע לפני שקורה. כך היה במקרה של ילד שהחליט לאפות עוגיות וחשב שיהיה מעניין לגלות מה יקרה אם ישים כמות כפולה של מים במתכון של תרגיל אפיית העוגיות…

זוהי התנסות מדהימה! הילדים מתנסים בניסוי מדעי בכימיה! דמיינו לעצמכם שהייתי מתערבת וצועקת מקצה החדר ״לאאאא….!! אתה טועה!!  זה יותר מידיי מיםםם!!״ לעבר בן הארבע. הילד

המסכן מעולם לא היה זוכה לדעת מהו טעמה של עוגיה בטעם בוץ (ושלא נדבר על תחושת חוסר ההצלחה שהיה חווה).

וצחוק בצד-

מעבר ללמידה החשובה שהרוויח מאותו הניסוי, הילד זכה להרגיש בטוח בסביבה בכדי לחקור ובעיקר- לטעות. זהו ילד שגדל בסביבה המאפשרת התפתחות עם הערכה עצמית גבוהה ויציבה, יהיה מחובר לעצמו ויהיה בעל יכולת להעריך את עצמו ללא קשר בחיזוקים שלי. זהו ילד שידע מתוכו שהוא לא 80 או 95. הוא עצמו.

 

אני יכולה רק לדמיין עד כמה חיינו הבוגרים היו שונים עם חוויית ילדות שכזו.

תראו לעצמכם, לחיות את חיינו מבלי להתסמך על משוב חיצוני – זוגיות, משפחה, בית, משרה, לבוש שהכי הכי מתאימים לי.

לחיות חיים בלתי תלויים ולחוות עצמאות אמיתית.