מאמרים נובמבר 2017נובמבר 2017

מה קורה למוח של ילד בן שנה שמשחק עם אייפון?

מאת הפסיכולוג גל קכמן

איך מסבירים לילד שגדל בתחושה שהכל נמצא במרחק הנפת אצבע שהוא לא יכול תמיד להשיג את מה שהוא רוצה? והאם כל הקידמה הטכנולוגית הזו משנה לנו את מבנה המוח?

כאשר היה בני בן השנה הוא הציג התנהגות מוזרה. הוא הזדחל לו ברחבי הבית תוך כדי לחיצה עם אצבעו על שלל אובייקטים. על הטלוויזיה, על השולחן ואפילו על הכרס שלי (דבר שמעלה מודעות עצמית מייסרת על חוסר בפעילות פיזית). לאחר הלחיצה הוא היה מחכה בציפייה להתרחשות כלשהיא.

למען האמת זה לא התחיל פתאום. זה התחיל עם מכשיר שמנגן מוסיקה שעליו הוא היה צריך ללחוץ, המשיך עם לקיחת שלט וכיוונו לעבר הטלוויזיה או המזגן וואחר כך  גם לקיחת האייפון שלי, ולפעמים גם של אנשים זרים, ולחיצה על כפתור הבית, שלאחריה מגיעות צווחות הנאה כאשר המסך מאיר.

עד פה הכול רגיל. מי מאיתנו לא ראה זאטוט משתלט על האייפון של הוריו ויושב מרותק למסך. אבל בואו נעצור לרגע ונשאל עד כמה כל זה באמת רגיל, ומה ההשלכות של פעולה פשוטה זו.

בתקופת ילדותי, בשנות ה-70 וגם בשנות ה-80, האצבע שימשה לדבר שונה לחלוטין – להצבעה. התרגולת הייתה כזו: הזאטוט מצביע לעבר דבר כלשהוא ואז נאלץ לקוות שמישהו יביא אותו אל החפץ או שיביא את החפץ אליו. לעיתים הדבר היה לוקח זמן ולפעמים הוא היה בלתי אפשרי, דבר שהיה גורם לתסכול. אבל לתסכול הזה היה ערך עליון שפעם אחר פעם לימד אותנו את משנת האבנים המתגלגלות: “אתה לא יכול תמיד להשיג מה שאתה רוצה”.

איך אפשר להסביר את השלכות הפער הבין דורי הזה במובנים פסיכולוגים?

מה פרויד היה אומר על זה

זיגמונד פרויד

השיווי משקל של פרויד עוד קיים?

פרויד זצ”ל, אבי הפסיכואנליזה, הפריד בין שני עקרונות בסיסיים בחיי האדם, שעומדים בסתירה אחד לשני. העיקרון הבסיסי בנפש האדם הוא החיפוש אחר עונג. אליבא דפרויד, המוטיבציה של כל אחד מאיתנו היא להגדיל את העונג ולצמצם את הסבל כפי שנובע מדרישות המערכת הביולוגית. הדוגמה הפשוטה לכך היא רעב. כאשר אנחנו רעבים אנו מרגישים אי נוחות הולכת וגוברת, עם פעולת האכילה, תחושת עונג וסיפוק תתפרש בקרבנו והמערכת הביולוגית תגיע לשיווי משקל.

מנגד העמיד פרויד את עיקרון המציאות. עיקרון זה פשוטו כמשמעו, המציאות מגבילה את חיפוש העונג. אם נחזור לדוגמה שלנו, אם נהיה באמצע המדבר, לא חשוב כמה נרגיש חוסר נוחות כתוצאה מהרעב, לא תהיה בידינו האפשרות להפחית את חוסר הנוחות ולהגיע לעונג שבאכילה.

כאשר המערכת לא מגיעה לאיזון, הרבה תסכול, חוסר סבלנות ואף זעם מבעבעים מתחת לפני השטח ולעיתים גם מעל פני השטח.

לפרויד משפט מפורסם: “תפקיד הפסיכואנליזה היא להעביר את האדם מסבל נוירוטי לחוסר אושר רגיל”. אבל האם משפט זה עדיין תקף בעידן בו הילדים שלנו יכולים להשיג אוכל, חברות וסקס בהינף אצבע מכוונת היטב למסך הטלפון? והאם יש קשר בין תרבותנו הנוכחית שמטיפה לאושר וסיפוק כמטרה אישית עליונה, לעובדה שאותו אושר דחפי ורגעי מצוי במרחק אצבע מורה?

הכל נקבע בשנת החיים הראשונה

הפסיכולוגיה מביטה בשנת החיים הראשונה שלנו כמבטאת עמדה נרקיסיסטית. כפי שכל הורה יודע, ילדים הם אגואיסטים חסרי התחשבות בסיסית בזולת וצרכיו. ילד לעולם לא יגיד “זה בסדר, אני אחכה עד שתסיים את שיחת הטלפון כדי להגיד לך מה שרציתי”, הם מרוכזים רק בעצמם ובצרכיהם.

בנוסף, התינוק לא מפריד בין עצמו לבין העצמי של ההורה ו-“מאמין” שרצונותיו יתורגמו למעשים באופן קסום, הוא ירצה והדבר יגיע. משמע, עיקרון העונג מורגש כחזק יותר מכל מגבלה מציאותית.

הדרך לצאת משלב זה רצופה חוויות תסכול שבסופם הנרקיסיזם נחלש ונוצר איזון בין רצונות וצרכים לבין מגבלות המציאות. הפסיכולוגיה רואה באיזון זה לא רק כורח מציאותי אלא כגורם מאד חשוב בהתהוותנו כבני אדם מאוזנים, מתפקדים וחברתיים.

בתרבותנו הנוכחית, כפי שכל פרק בסופר נני מדגים, בעיית הגבולות היא חמורה ביותר. אותה תרבות והתפתחות טכנולוגית שסיפקה לנו את האייפון, הרשתות חברתיות והאימייל – מוצרים שמתעלים מעל גבולות מרחב וזמן – משתקפת בקושי של הורים להיות אלו שמבשרים לילדם כי המציאות מגבילה את הרצון.

 

בכך אנו מייצרים ילדים יותר מפוחדים, עם תחושת חוסר וודאות באשר להגדרת הזהות של עצמם ועם פחות כלים להבין איפה עובר הגבול בין האפשרי לבלתי אפשרי.

ההשפעה על המוח: דור ללא הקשר

זווית נוספת להביט על השפעת “הלחיצה” היא דרך המוח. יש חוקרים הגורסים כי השפה היא הרחבה של המגע עם היד בחפצים. שני האזורים במוח שאחראים לפעולות אלו שוכנים, אחד ליד השני, בהמיספרה השמאלית. אפשר להגיד כי השפה היא “הטריק” האנושי להרחבת שליחת היד לעבר עצם במרחב.

ההמיספרה השמאלית אחראית במידה רבה על ראיית עולם מכניסטית, נטולת הקשר. על מנת ללחוץ על משהו, עלינו להתמקד בחפץ ולהבדיל אותו משאר העולם, ליצור הפרדה בינו לבין ההקשר בו הוא מצוי. השפה עושה את אותו הדבר. על ידי מילים אנו נותנים שמות לעצמים וכך מבחינים אותם מעצמים אחרים, בדיוק כפי שלנו יש שם שמבדיל אותנו מאנשים אחרים.

בעולם אידיאלי נוצר איזון בין שני ההמיספרות, בין ההבחנה המכניסטית לבין הראיה בהקשר. הפרעות פסיכולוגיות רבות נובעות מחוסר היכולת להקשר.

הפסיכיאטר והחוקר איאן מקגילכריסט מאמין לדוגמה כי תרבותנו הנוכחית היא תרבות של המיספרה שמאלית, ראיית דברים ואנשים באופן חלקי, מכניסטי ונטול הקשר. כבר היום אנו עדים לבני נוער שמחד מביעים תסכול בלתי נסבל מכל צורך או דחף שלא ממולא באופן כמעט מיסטי ומיידי, ומאידך חווים אנשים אחרים בצורה חלקית נעדרת אמפטיה, כפי שגל פרשיות התקיפות המיניות בקרב בני הנוער מראה.

 

ניתן לשער שחיזוק הקשרים במוח בגיל כל כך פעוט בין לחיצה לבין הפעלת העולם באופן כללי, ימנע את הצורך להתייחסות יותר מלאה להקשר של הסיטואציה. ההתייחסות להקשר בעבר הייתה קישור הכרחי על מנת להבין שאני פועל בתוך עולם של אנשים ונסיבות שימנעו ממני לעיתים להשיג את מבוקשי.

 

ההצבעה של שנות ה-70 שמשמעותה הייתה להיכנס למשא ומתן עם העולם הפכה ללחיצה של המאה ה-21 שמשמעותה היא ציווי על העולם לנהוג כפי דרישתי.

 

גל קכמן הוא אבא ופסיכולוג