מאמרים נובמבר 2017נובמבר 2017

“לך בעקבות הילד”,

ענבר אופק

ענבר אופק, חלוצת שיטת מונטסורי בישראל, מסבירה איך זה עובד

לא להרוג את הסקרנות

שיטת החינוך מונטסורי, הקרויה על שמה של ממציאת השיטה מריה מונטסורי, מבוססת על תצפיות ומחקרים שעשתה מונטסורי על ילדים, ולפיהם טבעו הפנימי של הילד יוביל אותו להתפתחות מושלמת. “כל הילדים נולדים עם סקרנות, “אמנם מאוחר יותר אנחנו מצליחים לקלקל את זה, אבל התהייה על קנקנו של העולם והרצון להתנסות הם תכונות מולדות. כל הילדים רוצים למצות את הפוטנציאל שלהם. אפשר להבחין בכך בתהליכים מאוד בסיסיים שילדים עוברים, כמו הלמידה ללכת. ילדים כל הזמן שואפים להגיע לשלב הבא. ילד שרוצה ללכת יעשה כל מה שהוא צריך כדי ללכת בסופו של דבר. ילדים, ודאי בגיל הרך, לומדים ומתפתחים קוגניטיבית, חברתית ורגשית רק מתוך עשייה”.

כדי לאפשר לילד להתנסות וללמוד נוצרת עבורו, במוסדות החינוך של מונטסורי, סביבה מובנית עמוסת גירויים התואמים את יכולותיו, כישוריו ותחומי העניין שלו. מצד אחד, בגנים ובבתי ספר מונטסוריים משקיעים זמן ומחשבה בבניית הסביבה הזאת ובשינוי תכוף שלה, שמתוכנן מראש. מצד אחר, מקפידים להתחבר למציאות היום יומית של הילדים ולהתאים את הלמידה בצורה ספונטנית ומהירה לאירועים לא צפויים.

לדוגמה:

אם הכנתי מפגש אבל בחוץ יורד ברד והמראה מלהיב כרגע את הילדים, התכנית שהכנתי, מדהימה ככל שתהיה, תיפסק מיד. כולם הולכים לראות את הברד בחוץ ואחר כך נשב ונדבר עליו. אני לא אדבר על מה שהכנתי שבועיים מראש בבית כי אין לזה שום משמעות. כרגע אני צריכה להתחבר למקום שהילדים נמצאים בו, אחרת אני מפספסת אותם.

על מנת להעביר את עניין הברד מחוויה ללמידה אני

דואגת להכין למחר שיעור שהנושא שלו הוא גז־נוזל־מוצק, שבו אסביר את ההבדלים בין השלושה בצורה חווייתית. אפשר להרתיח מים ולהראות מה קורה להם ולתת להם להקפיא ג’לי במקרר כדי שיראו מה יוצא ממנו. לאחר הקניית הידע, אכין תרגיל שבו יידרשו הילדים להבדיל בין גז, נוזל ומוצק. אם יש הקניית ידע ללא תרגול, אני מפספסת את עניין ההפנמה.

הכנת הסביבה היא אחד התפקידים הקשים והמאתגרים ביותר של מדריכי מונטסורי. היא דורשת מעקב תמידי אחר הילדים והכרת תחומי העניין שלהם. “אם יש ילדים בכיתה שנמשכים לתחום מסוים, התחום הזה חייב להופיע בסביבה המובנית. המשפט הכי חשוב שאמרה מריה מונטסורי הוא Follow the child. תתבונן בילד, תראה מה נכון לו ואיפה הוא נמצא מבחינת תקופת הרגישות שלו. הכוונה היא לא לתת לו כל מה שהוא רוצה, אלא להבין מה מתאים לו ולתת לו את האפשרויות. הוא כבר יֵדע לבחור”.

לפי משנתה של מונטסורי, אנשי חינוך שעובדים במוסדות לימוד מונטסוריים נקראים מדריכים ולא מורים. “מורה הוא מישהו שמורה למישהו אחר מה לעשות. מדריך הוא מישהו שעוזר לו לעבור את הדרך”,. תפקיד המדריך הוא קודם כול להקנות את המיומנויות לילד באמצעות שיעור או הסבר. לאחר מכן מגיע שלב התרגול. יש עשרות תרגילי מדף ולכל תרגיל יש מטרה אחת בלבד: ללמד שלושה צבעים, לדרג או לספור עד חמש וכו’. התרגול מביא לידי הפנמה של הידע החדש. חלק גדול בעבודתו של המדריך הוא לתצפת על הילדים. התצפית מאפשרת לראות שהילד באמת מתרגל ומאוחר יותר, מאפשרת לוודא שהוא כבר מיומן. לעתים קרובות התצפית אינה מספיקה ונדרשת התערבות מסוימת של המדריך, שבאמצעות משחק, שיחה או מניפולציה כלשהי מגלה עד כמה שולט הילד בידע החדש.

כל התצפיות של המדריכים מאוחדות לספרי מעקב מסודרים. המעקב זו הדרך שלנו להביא את התצפית לכדי תוצאות אמפיריות. אנחנו רואים ילדים שונים בזמנים שונים. אם לא נעשה את התיאום בינינו, דברים לא יעבדו. כדי שאוכל לקדם ילד לשלב הבא, אני חייבת לדעת מה הוא כבר יודע

ההבדל העיקרי הוא שהלמידה היא הנאה. לילדים כיף ללמוד. בבתי ספר מונטסוריים בגיל המבוגר הילדים מנהלים את הכיתה. לא צריך שם מישהו שישגיח עליהם כי הם יודעים בדיוק מה הם צריכים, מה הם רוצים, מה המחויבות שלהם ומה האחריות שלהם. זה מדהים כי זה לא נגמר אף פעם. הם נהיים אוטו־דידקטיים לכל החיים.

הפוקוס של החינוך המונטסורי, אחר לגמרי. “אנשים שמגיעים למונטסורי ממערכת החינוך פשוט צריכים לעשות ‘רי־סטארט’, וזה מתסכל. כשעבדתי עם המורים בגעש אחד הקשיים הכי גדולים שלי היה להוציא אותם מהמקובעות, לגרום להם להבין שלא הם צריכים ליצור את מה שקורה אלא הילד. כל מה שהם צריכים זה לסקרן ולעניין”.