יוני 2018מאמרים יוני 2018

שני זילברשטיין –

ליווי והדרכת מונטסורי לגנים ולהורים

האתר: homestart.co.il

shani@homestart.co.il

המבוגר המונטסורי מסוק או מגדלור?

כילדת מונטסורי גדלתי בסביבה בטוחה. אמנם מקסיקו סיטי, עיר ילדותי, לא תמיד מעלה תחושה של בטחון, אך את זה אני ממש לא חוויתי. חוויתי חופש, חוויתי בטחון, עצמאות. הרגשתי שמורה ויכולה. לפחות בשנותיי בחינוך מונטסורי.

למה ילדים בחינוך מונטסורי גדלים עם תחושות כאלה?

בעולם מלא בסכנות וכל כך הרבה מידע שלילי, הרבה מאתנו נותנים לפחד לנהל את הקשר שלנו עם ילדינו ובכך, בלי כוונה, אנו פוגעים בהתפתחות הטבעית- רגישות ופיזית- של ילדינו.

הורות הליקופטר

 המושג ״הורות הליקופטר״ משקף סוג הורות ששומרת על הילדים יתר על המידה. הורים שרודפים אחרי ילדיהם לכל מקום אליו הם הולכים, שדואגים יותר מילדיהם להגשת שיעורי הבית או מגיעים לבית הספר באמצע היום להביא לילד אוכל כי הוא שכח לקחת אותו בבוקר. מכירים?

לאוזני ההורה הממוצע כל הדוגמאות האלה נשמעות כביטוי לאהבה ונתינה, אך פסיכולוגים וחוקרים מאוניברסיטאות רבות מצביעים על כך שהתנהגויות כאלה לא מאפשרות לילד לפתח את האני שלו.

הורות הליקופטר קושרה בעבר לסוגי דיכאון וחרדה שונים, לצד חוויות של חוסר מסוגלות ודימוי עצמי נמוך. מסתבר ש״דאגת האובר״ הזאת פוגעת בילדים ומעבירה להם מסר שהם לא יכולים לבד, שהם זקוקים למישהו אחר (מבוגר) כדי להתמודד עם החיים, מוריד את ביטחונם העצמי ולא מאפשר להם לפתח כישורים משל עצמם.

כמובן ששום הורה לא רוצה לפגוע בילדיו, אנחנו רק רוצים את הטוב ביותר עבורם, אך בהתנהגות שלנו אנו יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה: הורה מפחד שהילד שלו לא יוכל להתמודד, הילד מקבל את המסר שהוא לא יכול להתמודד אז הוא לא מתמודד, ההורה רואה את המציאות שמולו ומבין שהוא צדק, וכך הלאה.

בנוסף לפגיעה בילדים, המעגליות הזאת מעמיסה מאוד על ההורים בעידן שלנו, אשר מרגישים אחראיים לשיעורי בית ולמבחנים של הילדים, ליחסים החברתיים ולהצלחה הכלכלית שלהם

בסוף מובן שהדאגה המופרזת הזאת יוצרת מציאות שלילית הן עבור ההורים והן עבור הילדים.

תהליך העצמאות

מהרגע הראשון בעולם הזה הילד שואף לעצמאות. מהאנחנו לאני, פסיכולוגים, רופאים ומחנכים רבים (ויניקוט, מאהלר, פרויד, בולבי ועוד) מתייחסים לקשר הראשוני בין ההורה לתינוק כבסיס לכל היחסים שהילד יצור בעתיד.

גם מונטסורי חקרה את הקשר בין האמא לתינוק, וכאן חייבים לקחת בחשבון שבתקופתה האמא הייתה האחראית על גידול הילדים.

בספרה המפורסם, המוח הסופג, מריה מונטסורי מקדישה פרק שלם (אם לא נגיד ספר שלם!) להסביר את התהליך שהילד עובר בשנותיו הראשונות כדי לכבוש צעד צעד את עצמאותו.

כאשר אנו מבינים את התהליך מנקודת המבט הזו, הורות הליקופטר מתבטלת כאופציה להתנהגות מטעמנו המבוגרים.

הרשו לי להסביר:

הלידה, אומרת מונטסורי, היא הכיבוש הראשון של עצמאות עבור הילד. עד אז התינוק קיבל מאמו כל מה שהוא היה זקוק לו כדי להתקיים. הרחם היה עבורו קן מוגן בו הוא יכול היה להתפתח וכל מה שהוא היה צריך היה מקבל, בלי בכלל לבקש.

אחרי 40 שבועות בערך הקן הזה נהיה לו קטן. אנרגיית החיים, ההורמה, דוחפת את התינוק מבפנים החוצה והמדריך הפנימי שלו לוחש לו ״זה הזמן״. מתרחשת הלידה.

הרגעים הראשונים אחרי הלידה לפעמים נתפשים כטראומה, אך מונטסורי לא רואה אותם ככה.

בעיניה, אלה רגעים של חווית הצלחה עוצמתית ביותר. התינוק שזה הרגע נולד מתחיל לחוות את עצמו כישות בעולם הזה וזה הוא שיצר את המצב החדש הזה!

בפעם הראשונה הוא משתמש בריאות שלו כדי לנשום אוויר וכל המערכת שלו מתעוררת. בפעם הראשונה הוא חווה מגע בעור שלו, אור בעיניו, חופש תנועה ונאלץ, בפעם הראשונה, להשתמש בכוחות העל שלו כדי לספק לעצמו אוכל. איזה רגע של גילוי ולמידה עבורו! איזה רגע משמח לראות שהעובר הזה הוא ישות נפרדת!

 

תהליך כיבוש העצמאות ממשיך להתפתח בצעדים קטנים שהם צעדי ענק, וכל הצלחה חדשה בונה את האני של הילד אשר בזכות ההצלחות האלה בונה לעצמו ביטחון עצמי, סכמת גוף, אמונה בעולם בעצמו ועוד הרבה אמונות תת מודעות שילוו אותו בכל המשך חייו.

הגוף גדל מהר, השרירים מתחזקים ועם כל תנועה חדשה נבנית המודעות ומתפתח  גם כוח הרצון: הילד מגלה דרך התנועה שכאשר הוא רוצה משהו הוא יכול להתאמץ ולהשיג אותו… איזה שיעור לחיים!

חכמת הטבע מאפשרת לילד לגלות אט אט את היכולות שלו: להתגלגל, להתיישב, לעמוד על 6 וכאשר הוא מוכן, בסביבות גיל 6 חודשים, מתרחש כיבוש העצמאות השני עם 3 יכולות חדשות שמופיעות: זחילה, ביטוי בדיבור ושינוי בתזונה.

השרירים מתחזקים, הגולגולת מתקשה, העצמות מתייצבים. המדריך הפנימי לוחש לילד ״אתה מוכן, לך על זה!״ והילד יוצא במסע חדש: מסע ההתרחקות הפיזית מהמבוגר.

בפעם הראשונה הילד שולט במרחק בינו לבין ההורה. המרחק הזה הוא ביטוי פיזי לביטחון שנרכש עד כה והכלי שיעזור לילד להמשיך לבנות את הביטחון שלו בגוף שלו ובעולמו. הזחילה הופכת לעמידה, העמידה הופכת לצעדים, הצעדים הופכים לריצה ותוך כשנה וחצי הילד נע ממש כמו מבוגר קטן.

הסביבה המובנית (החלל הפיזי) נהית עוד יותר קריטית בשלב הזה: כדי שהמבוגר יוכל לכבד את ההתרחקות של הילד, הסביבה צריכה להיות בטוחה עבורו. אם הבית, לצורך העניין, לא ערוך לשלב הזה, ההורה יאלץ לרדוף אחרי הילד לכל מקום והילד לא יוכל להרגיש את המרחק לו הוא זקוק כדי להמשיך לבנות את האני שלו. אולי המבוגר יאלץ לקשור את הילד כדי לוודא שהוא בטוח ובלי כוונה יפגע בתהליך בניית כוח הרצון שלו.

כמה חשוב וכמה לא מובן מאליו להכין את הבית עבור התינוק/פעוט בשלב הזה!

 

קסם נוסף מתרחש בערך באותם הגילאים: קסם השפה. התינוק סופג את צלילי השפה ואת הטונים מהרגעים הראשונים של חייו. אפילו בתוך הרחם, החל מהשבוע ה22 להריון, חוש השמיעה שלו פועל והוא שומע את הקול של אמא, את צלילי השפה והתרבות, מוזיקה ואפילו נביחות של הכלב. מחקרים מראים שתינוקות בני כמה שעות מזהים את הקול של אמא ואת המוזיקה ששמעו כשהיו בתוך הרחם, באותה מידה לא ייבהלו מהנביחות של הכלב כשיגיעו הביתה, הרי הם מכירים אותם כבר מהרחם.

תהליך רכישת השפה הוא מעניין ביותר. תהליך כל כך מורכב אך הוא איכשהו טבעי לכל תינוק. באופן טבעי תינוק יודע לזהות ולהבדיל בין צלילים של שפה בין אנשים מצלילים אחרים בסביבתו וילמד לחקות רק אותם! איברי השמיעה שלו ומיתרי הקול שלו מתעצבים לפי צלילי השפה שסובבים אותו ובגיל 6 חודשים בערך, כאשר מיתרי הקול כבר מוכנים, התינוק מתחיל למלמל את ההברה הראשונה שלו. הסביבה מגיבה בהתלהבות והמבוגרים מגיבים במלמול או דיבור וכך מעודדים את המשך התהליך.

מהברה אחת לא מכוונת להברה עם משמעות, למילים פשוטות, למילים שהן משפט, לחיבור של משפטים ועד ילד פטפטן שלא מפסיק לדבר על כל מה שהוא רואה וחווה, מגיל 6 חודשים עד בערך גיל 2.5 הילד מדבר בצורה ברורה, עם סדר והיגיון, ולפי חוקי השפה שאף אחד לא לימד אותו!

הוא ספג את השפה עם המוח הסופג שלו, הכלי המדהים הזה בו הילד התברך.

אנחנו, המבוגרים שסובבים אותו, תומכים בתהליך הזה בכל שיחה שאנחנו מנהלים סביב הילד ועם הילד.

לדבר עם הילד ולא אל הילד– זה הכלי. כך נעודד את הביטוי העצמי אשר גם משקף את האני שלו

וגם בונה את האני שלו.

הקסם השלישי שמתרחש באותה התקופה הוא השינוי בתזונה.

בחודשים הראשונים לחייו התינוק חי על חלב אם. כאשר הוא רעב הוא זקוק לאמא שתספק לו פתרון לרעב שלו. אין לו אפשרויות ואין לו יכולת פיזית לספק לעצמו את הצורך הזה. עדיין.

בגיל 6 חודשים מופיעים כמעט במקביל שני כלים חדשים שישנו את המצב הקיים: השן הראשונה וחומציות הקיבה.

מריה מונטסורי רואה את התופעות האלה כסימנים עבור התינוק וגם עבור סביבתו: חל שינוי בצרכי התזונה שלו. החומציות בקיבה מאפשרת לו בפעם הראשונה לפרק חומרים מורכבים יותר מחלב האם והשיניים שמתחילות אט אט לצמוח יאפשרו לו לבצע צעד מודע של עיכול: לעיסה.

התינוק יכול להתחיל לטעום מטעמים שונים ומתחיל להיות פחות ופחות תלוי באמו. עם הזמן ועם התרגול, תנועות הידיים שלו נהיות יותר עדינות ומכוונות ובעזרתן הוא יוכל להאכיל את עצמו אפילו עם כלי האוכל של התרבות שלו. הוא אדון לרעב שלו ולסיפוק הרעב שלו, איזו רמת עצמאות חדשה לא להצטרך את אמא כל פעם שהוא רעב!

בתוך פחות משנתיים התינוק הזה הפך מלהיות עובר תלוי במאה אחוז באמו לאדון לעצמו!

בסביבה תומכת אין סיבה שהילד הזה לא ירגיש שהוא כל יכול ובדיוק כך מריה מונטסורי מתארת את האדם, לטענתה אנחנו נולדים עם צורך לכבוש את העולם ואם נגדל ילדים בטוחים בעצמם ובסביבה, הכיבוש יהיה מובל על ידי רגשות חיוביים: טוב עצמי וטוב לסביבה.

הליקופטר או מגדלור: מהו המרחב המיטבי?

ישבתי בשדה התעופה והסתכלתי על הורים וילדיהם. ילד אחד, בלונדיני ופעלתן, תפס את תשומת ליבי. הוא רץ וצחקק סביב שולחן עליו ישבו כמה מבוגרים שפטפטו. פתאום, עדיין עם צחוק מתגלגל הילד שינה כיוון והתחיל לרוץ לכיוון אחר- רחוק מהמבוגרים. הפנים שלו פנו לשולחן אך הגוף שלו שאף להתרחק. אחת הנשים קמה במהירות, הבנתי שבטח מדובר באמא, והתחילה ללכת אחריו מהר. הוא הסתתר מאחורי עמוד, היא באה אחריו כשהיא מסתכלת אל השולחן. בשלב הזה האבא קם גם הוא. הילד עשה סיבוב סביב העמוד, עדיין צחק, האמא, שסוף סוף הגיעה אליו, תפסה לו את היד וליוותה אותו חזרה לכיוון השולחן. היא התיישבה, האבא התיישב והמבוגרים המשיכו לדבר. הילד מהר מאוד התחיל שוב לרוץ, הפעם לכיוון אחר, התגובה של ההורים חזרה על עצמה. פעם אחרי פעם הילד התרחק וההורים הביאו אותו חזרה לשולחן.

בואו נפגוש גם את הקצה השני:

לפני כמה חודשים הייתי בפסטיבל. באמצע הלילה אני וכמה חברים יושבים בין האוהלים ומפטפטים. פתאום אנחנו שומעים בכי חזק של תינוק שמגיע מאוהל ממש קרוב אלינו. היינו בטוחים שההורים שם עם התינוק מרגיעים אותו. המשכנו לפטפט.

פתאום אנחנו רואים את הרוכסן של האוהל נפתח וילדה בערך בת שנה זוחלת החוצה תוך בכי חזק.

בזמן שאני עוד בהלם מהמצב חברה שלי רצה אליה. הילדה פורשה ידיים וחברתי מרימה אותה ומחבקת אותה. אנחנו מציצים לתוך האוהל: אין שם אף אחד.

לא הבנו- השאירו את הילדה בת השנה לבד והלכו? כן.

חברה שלי כבר יושבת ומחבקת את התינוקת, שרה לה ואומרת לה ״אני אתך עד שאמא תגיע, הכל בסדר, את שמורה״ ואני יוצאת למסע חיפוש אחר ההורים ללא הצלחה.

עברה כשעה עד שהאמא הגיעה, הילדה כבר נרדמה בזרועותיה של חברה שלי הוחזרה לאוהל. סיפרנו לאמא את מה שהתרחש, היא לא ממש התרגשה.

בתור הורים ואנשי חינוך אנחנו שואפים בטבענו להעניק לילד את הטוב ביותר ומאוד לא פשוט למצוא את המרחק האידיאלי עבוד כל אחד ואחד מהילדים, זו הסיבה בגללה תאוריית העצמאות של מונטסורי כל כך חשובה: כאשר אנחנו מבינים את שלבי ההתפתחות של הילדים ואת חשיבות ההתנהלות שלנו ושל הסביבה כתמיכה בהם, קל לנו יותר לקבל החלטות לגבי איך להתנהג.

הילד כובש את הבסיס לעצמאותו בשנים הראשונות לחיים והסביבה שלו יכולה לתמוך או להפיל את התהליך הטבעי הזה.

סביבה בטוחה ותומכת תשקף לילד את היכולות ההולכות ונבנות אצלו וכך תעודד את התפתחות  בטחון העצמי, כוח הרצון ודימוי העצמי שלו.

ללא סביבה מובנית נאלץ להתנהל בדרך כזו שתעביר אליו מסרים כמו ״העולם לא בטוח״ או ״אתה לא מסוגל״ וכך, אולי בלי לשים לב, אלה המסרים שייטמעו בתור הקול הפנימי שלו.

אני מזמינה אותנו להוות בחייהם של ילדינו מגדלור: עמוד עקבי, חזק וגבוה, שמשרה בטחון ומכוון את דרכה של כל הסביבה. סוג של מצפן אליו אפשר לפנות כשאנחנו מרגישים אבודים והוא תמיד יזכיר לנו מאיפה באנו ולאן אנו הולכים, שאנחנו בסדר, שאנחנו שמורים, שאנחנו יכולים. כזה שאפשר להתרחק ממנו או להתקרב אליו, והחיוך החם שלו, האור המתמיד, יחזיר לנו את האמונה בעצמנו ויעצים אותנו.

להיות מבוגר מונטסורי, מגדלור, זו בעיניי שאיפה, זה תהליך, זו עבודה מתמדת שדורשת הכנה רגשית וגם ידע רב על ילדים, עצמה ורוך, בטחון וענווה,  סבלנות וסדר, אמונה באנושות ובעיקר אהבת אדם.