דצמבר 2018מאמרים דצמבר 2018

ד”ר שלומית אביב

aviv.shlomit@gmail.com

צילום: אורן קאן-יוקאן סטודיו

הילד הרוחני

מה משותף לפרידריך פרובל, יוהאן היינריך פסטלוצי, רודולף שטיינר ומריה מונטסורי? רבים מכירים דמויות אלה כמפתחי השיטה המציבה את הילד במרכז תפיסת החינוך בגיל הרך, אך לא כולם מודעים לכך שהם היו גם מחלוצי החינוך ההוליסטי וחברים בתנועה אשר האמינה כי מטרות החינוך החשובות הן לתרום להתפתחות הרוחנית הגבוהה של הילד. הם ראו בילד הצעיר ישות גדולה הרבה יותר מאך גוף ונפש, ישות שבמרכזה גרעין רוחני התורם להתפתחות האנושות.

רבים מכירים את פרובל (1782¬-1852) כמי שבשנת 1837 ייסד את גן הילדים הראשון והיה חדור אמונה בדבר טיפוח סביבת גן הילדים לשם צמיחתו והתפתחותו המיטבית של הילד. יש גם לציין את הכבוד שרחש לטבעו האמתי של הילד ואת אמונתו כי לילד עומק רוחני נדיר. פרובל גרס כי סוף התהליך החינוכי איננו הסיבה לחינוך, אלא הפריחה של המהות האלוהית המצויה בתוככי הילד. הוא דחק במחנכים לכבד את ההיבט הטבעי, הספונטני והיצירתי בילד. לראייתו, חוקי החינוך נועדו לבנות את ליבת החיים של סודות הנפש הפנימיים.

פסטלוצי (1746¬-1822), ממייסדי הפדגוגיה המודרנית, האמין גם הוא באופיו הייחודי של כל ילד, פעל להפצת אמונתו והדגיש כי החינוך נועד לעודד את ההתפתחות ההוליסטית של הילד. לדבריו “החינוך אינו אמור להפוך את הילדים לאנשים. תכלית המעשה החינוכי להדריך את הילד על מנת שיהפוך להומני על פי דרישות טבעו, כולל טבעו האלוהי המקודש.” פסטלוצי גם האמין בטוב הילד ובחכמתו המולדת והרגיש כי העשייה החינוכית אינה אמורה ללמד, אלא לאפשר לילד לשהות בהווייתו – “Just to be, not always to do”.

מונטסורי האמינה כי כוח רוחני הוא המנחה את ההתפתחות ההוליסטית של הילד – התפתחות פיזית, רגשית, נפשית וקוגניטיבית – ובהתאם לאמונה עזה זו היא פיתחה את שיטתה. היא התייחסה אל כוח זה כ”עובר רוחני אינדיווידואלי” וסברה כי הילד ישאף להתפתחות רוחנית מאחר שהיא תואמת את טבעו האמתי, ההיולי (הראשוני). מונטסורי אף הפצירה במדריכים (אשר לא תמיד היו רוחניים כמוה) לכבד כוח רוחני זה וללכת אחר הנטיות הטבעיות של הילד. בנטיותיו הטבעיות היא מנתה את הצורך במימוש הפוטנציאל, העצמאות והסקרנות, ואת יכולות הריכוז, היצירתיות והתנועה. מונטסורי גרסה כי אופן ההתפתחות של הילד טמון בנפשו ובעומק רוחניותו, וכי שש השנים הראשונות לחייו הן התקופה המכרעת להתפתחותו ההוליסטית והרוחנית.

בכתביה למחנכים ציינה “התייחסותנו לילד אמורה להיות מאופיינת לא ברצוננו ללמדו דברים, אלא במאמצינו העקביים והמתמידים לשמר בו את האור הבוער בעצמה, אור שלו אנו קוראים אינטיליגנציה”. כך מונטסורי: “במהלך תקופה זו הילד הצעיר מגלה את העולם הסובב אותו במלואו ומתגלם אל תוכו. הוא לא רק זוכר את הדברים שהוא רואה, אלא הם מעצבים חלק מנשמתו”.

באופן שבו מתגלם העולם בילד עסק גם רודולף שטיינר האוסטרי, הוגה חינוך ולדורף ומייסד הפילוסופיה האנתרופוסופית. גם הוא ראה בהתפתחות האנושית התגלמות והאמין כי הטבע האנושי מורכב מהגוף – הוא החלק הפיזי, מהנשמה – היא החיים הפנימיים, ומהרוח – היא החלק האסטרלי. הוא אף העניק לרכיבי הטבע האנושי צבעים: הגוף – צבע אדום לזוהר החיים, הנפש – צבע צהוב לזוהר הנפש, והרוח – צבע כחול לזוהרה. תחילת המאה העשרים ואחת מאופיינת גם היא בצבע, צבע האינדיגו הכחול-סגול, ומכאן המושג “ילדי האינדיגו”.

שטיינר סבר כי על החינוך לטפח צמיחה בכל תחומי ההתפתחות האנושית, אולם רצוי כי הוא יתמקד בגלגולי הנפש של הפרט. חינוך ולדורף גורס כי החינוך איננו רק שיטה פדגוגית, אלא אמנות – אמנות ההתעוררות אל מהותו של האדם כגוף, נפש ורוח. לבתי הספר אין רק כוונת חינוך, אלא גם כוונת התעוררות, והאמנות משולבת בכל תחומי החינוך. הצייר וסילי קנדינסקי, מאבות הציור המודרני, שאב אף הוא השראה מכתביו של שטיינר, ובספרו “על הרוחני שבאמנות” כתב גם הוא על צבעי הנפש ועל צבעי התודעה.

תאוריות החינוך הרוחני של מונטסורי, פרובל, פסטלוצי ושטיינר דוגלות בהכרח לכלול מסגרת רוחנית כזו או אחרת כחלק מהחינוך הכללי, אולם רבים מן האנשים – מחנכים, מדריכים וגם הורים – חשים שלא בנוח ביחס לשילוב המחייב של התפתחות רוחנית בחינוך הקדם-יסודי והיסודי. בין השאר, אי-נוחות זו מבוססת על ידע מועט או שגוי בדבר הכוונה האמתית של המושגים רוח ורוחניות. אנשים מסוימים אף רואים בהתפתחות רוחנית חלק מתכנית החינוך הדתי. דעה זו שגויה מעיקרה מאחר שפיתוח רוחני של הילד וטיפוח הרוחניות אין בהם כלל ועיקר נגיעה לדת כלשהי. זיווג הרוחניות עם תפיסות דתיות מחטיא את זיהוי טבעה האמתי של הרוחניות. התפתחות רוחנית במובנה הבסיסי משמעה פיתוח הרוח כחלק מהוויה עמוקה יותר של חיינו. התפתחות זו שואפת להגשמה עצמית ולמימוש כוח הטבע החיוני לנו. זהו תהליך פיתוח פנימי.

המונח “הילד הרוחני” נחקר בהרחבה בשנים האחרונות ואף מתחיל להיות מיושם במודלים רבים של מוסדות חינוך מתקדמים ברחבי העולם המעוניינים להעצים את יכולותיו של הילד, לציידו בכלים יישומיים ולמזער את האלימות במרחב החינוכי.

המושג מתייחס למהות הילד בטרם נצרבה בה הגסות והאלימות הפושות בכל חלקה טובה בעולם החיצוני; ליכולת הילד לחוש תחושות אחדות ותחושות מסתורין עמוקות, לחוות חוויות רוחניות, אשר אותן כמובן אין בכוחו למלל אך היכולות להעצים באופן אינטואיטיבי את יכולתו הרוחנית באם ישהה בנחת וברוגע בטבעו האמתי. למרבה הצער, התרבות כיום, לרבות תרבות מוסדות החינוך, עושה מעט מאוד, אם בכלל, על מנת לקדם את הממד הרוחני של האנושיות.

 

כמה מאנשי החינוך והחזון השותפים לצורך בפיתוח גישות חינוך חלופיות, כשיטת מונטסורי, חשים כי התרבות המערבית בתחילת המאה העשרים ואחת מרוששת את הנפש האנושית באופן שיטתי במרדפה אחר חומריות ומעמד ובנוהגה בתחרותיות גסה או בהישגיות כפויה. אי לכך, מצב התפתחותו הרוחנית של הילד שאינו נחשף לאפשרות של גדילה וצמיחה רוחנית דומה למצב של תת-תזונה כרונית.

על כן, ראוי להניף דגל אדום ובוהק המתריע על הצורך בשינוי הכרחי בתחום – לא רק בחינוך בגיל הרך והקדם-יסודי, אלא גם בחינוך היסודי והעל-יסודי. עדיין אפשר לשנות את המצב.

כמה אלמנטים בתרבות המערבית בראשית המאה העשרים ואחת עומדים בניגוד מוחלט להתפתחות הרוח האנושית, בעיקר האלימות הפיזית והמילולית, ההסתה ברשתות החברתיות ועוד. ההימנעות מהגדרת ההתפתחות הרוחנית של הילד יעד חינוכי פוגעת בו גם היא עד מאוד.

תהיה זו טעות חמורה להניח כי ילדים צעירים אינם מוכנים לצמיחה רוחנית משום שאין להם חוויות רוחניות. ההפך הוא הנכון. הילדות היא התקופה המיטבית להתפתחות שכזו. ולראייה, מסגרות חינוך בעולם ומסגרות חינוך מעטות מאוד בישראל המשלבות גישה המעודדת התפתחות רוחנית, יוצאות נשכרות עד מאוד. האלימות, התוקפנות וההתלהמות נעדרים מהמסגרת החינוכית שלהן.

ייתכן כי מחנכים ומבוגרים מזלזלים ביכולת הבריאה של החיים הרוחניים של הילד ופשוט אינם מאמינים בה או ביכולתו. התפיסה כי אין ביכולתם של ילדים לחוות את הממדים הרוחניים של העולם מצטרפת להנחה כי ביכולתם לפתח חוויה רוחנית שכזו רק בהגיעם לבגרות. תפיסה שגויה זו מצטרפת לסל הדעות הקדומות באשר ליכולותיו של הילד. ועם זאת, עד כה לא פורסם כל מחקר חינוכי מודרני או ספר פסיכולוגיה חינוכית או התפתחותית המזכיר “ילדות רוחנית”.

רוחניות במובנה הרחב היא תפיסת עולם העומדת בניגוד ישיר לנוף החומרני והממותג של העולם המקיף אותנו, בייחוד בתחילת המאה העשרים ואחת. הכללת הממד הרוחני בחינוך בגיל הרך יכולה לשמש חוט מקשר בין הילד להורים ולאנשי החינוך משום שכמה מהם נמצאים בחיפוש מתמיד אחר משמעות ורוחניות.

משמעות – כדברי ידידי הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי – היא הכוח המניע את החיים. לדבריו, הביטוי העמוק ביותר של המשמעות הוא השיתוף והעקבות המהדהדים בעולם בעקבות עשייה משותפת. אזולאי גרס כי יש לחנך את הילד לחיפוש משמעות ולאמנו בתהליך. בעיניו החיפוש אחר משמעות משמעו להגדיל את הקיים. על חיפוש משמעות זה לבוא לידי ביטוי גם בבית הספר. בעידן הנוכחי על בית הספר להעניק הרבה יותר מאשר מידע גרידא. עליו לחנך גם למציאת משמעות, בייחוד בהתחשב בהנחה כי רוחניות היא ממד חשוב של החיפוש אחר משמעות ומטרה. כלל זה נכון גם בעבור הילד. הוא חווה את משמעות חייו כמימוש הפוטנציאל העמוק שלו, כפרץ של שמחה ואושר. ילד אשר הבין תהליך למידה כלשהו או את ביצועו, נראה מואר וזוהר בשמחה כאילו חוברו לעצמות הבריח של כתפיו כנפיים מוזהבות דמיוניות…

כמה מההצעות המובאות כאן לטיפוח הרוחניות בקרב הילדים ובחיי הכיתה התגבשו בעת מסעותיי בעולם ובעת שערכתי ביקורים במסגרות חינוך מונטסורי מסרי לנקה ועד איסלנד.

אחת הדרכים לטיפוח הרוחניות היא ההכרה בקיומה של ידיעה נוספת שאינה נובעת אך ורק מלימוד חומר כלשהו. זוהי ידיעה פנימית ועמוקה המוגדרת גם אינטואיציה. ידיעה עמוקה שכזו נוכחת ובולטת מאוד בילדות המוקדמת, אך לעתים היא מאבדת מתקפותה אם המדריך או ההורה לא ניחנו בבינת לב מספקת על מנת לזהותה, לאפשר לה להתקיים ואף להעניק לילד לגיטימציה להשתמש בה לצרכיו. בין היתר משום כך התייחסה מונטסורי גם להיבטים הרוחניים של המדריך המשמש דמות מפתח במגעו עם הילד. ההכרה בקיומה של הידיעה הנוספת מתקיימת במלואה בקרב ילדים בעולם המערבי, אך לעתים היא מתפוגגת לאטה. בקרב ילדים במזרח הרחוק הידיעה נוכחת לאורך זמן ואף מועצמת משום היותם חשופים יותר ליוגה ומדיטציה.

יוסף קלינטון פירס, אשר חקר את הדרכים שבהן הילד מכיר את העולם, השתמש במונחים של “חשיבה מאגית” או “תפיסה ראשונית”. העושר הגלום במגוון הדרכים שבהן הילד רואה את העולם, מבוסס בין השאר על המתנה שאותה קיבל בהגיעו לעולם, מתנת הראייה הקדמונית. ראייה זו מאפשרת לילד לראות את הסובב אותו באופן רוחני ולחיות את הקסם והמהות האמתיים.

מספר דרכים יכולות לתרום לטיפוח הראייה הרוחנית, העצמתה וכיבודה בילדות, והן יפורטו להלן.

  1. מתן חופש בחירה לילד בעת בחירת פעילויותיו – כזכור, חופש הבחירה הוא מושג מפתח בכיתת מונטסורי. מונטסורי כתבה כי החינוך לרוחניות חייב להתחיל באופיו של הילד ובטבעו האמתי ולא בדעותיו הקדומות של המחנך או המדריך. הודות לחופש הבחירה הילד יקדיש את זמנו ומרצו לפעילויות שבהן הוא מוצא עניין מרבי. הילד יודע ומרגיש באופן אינטואיטיבי אילו פעילויות מטפחות את רוחו. ילד הבוחר לעבוד יום אחר יום בחדר האמנות עושה זאת משום שהמדריך הפנימי של חייו מסמן לו כי תהליך היצירה יכול אולי לספק את צרכיו הרוחניים בזמן מסוים – באמצעות החשיפה לצבעים והשפעתם על נפשו ותודעתו, באמצעות החשיפה למרקם העשיר או באמצעות תחושת המסוגלות לעצב ולהשתמש בחומרים ואולי באמצעות ההיבטים השונים כולם. על כן אין להפריע לו או לעצרו ברצונו זה.
  2. יופי ואסתטיקה המאפיינים את כיתת הלימוד, ותהליך היצירה האמנותית מטפחים גם הם את התפתחותו הרוחנית של הילד. על כן, יש לתלות את יצירות האמנות של הילדים ויצירות אמנות אחרות שנבחרו בקפידה ולהיעזר בעזרים שונים, כגון סידורי פרחים או סידורי עלים טריים שעיצבו הילדים, אור שמש ועציצים. טיפוח הרוחניות יכול להיעשות גם באמצעות אמנות, מוסיקה, מיתוסים וסיפורים עתיקים וכן בעזרת מפגשים קרובים עם עולם הטבע. לשילוב האמנות בכל תחומי הדעת והסביבה הטבעית תרומה חשובה.
  3. טקס תרגול בוקר של הכרת תודה יכול אף הוא לטפח איכויות שכאלה. הילד מוצף לעתים בהדגשת מה שחסר לו או מה שאין לו בפרסומות למשל, וראוי להדגיש גם את מה שיש לו. יום בחיי הגן או בבית הספר יכול להתחיל בדיון קבוצתי בשאלה “על מה אנו אסירי תודה היום?”
  4. תחושות חיוביות, נשימות ותרגול יוגה, אשר נחשבת לפעילות מובילה בגני מונטסורי בעולם, מטפחים גם הם את הרוחניות.
  5. קשיבות (Mindfullness) היא דרך נוספת להעצמה של איכויות כשקט, רוגע והקשבה ושל יכולת הוויסות החושי. דרך זו מעניקה כלים מעשיים לטיפוח מודעות עצמית, אינטליגנציה רגשית וחוסן נפשי. טכניקות הקשיבות מאפשרות הקשבה לגוף בהסבת תשומת לב לנשימה, לתנוחות, לגבולות הגוף ולרגשות בעזרת קשב, ציור, דמיון מודרך והבעה. תהליכי קשיבות ודמיון אלו מעצימים את יכולתו של הילד כלומד עצמאי לתמיד (long life learner) ומספקות לו את מרחבי הצמיחה הדרושים לו.

דרכים נוספות לפיתוח הרוחניות הן חוויית למידה שיתופית, מתן שירות וסיוע לזולת, התנדבות, נתינה ונדיבות לב וכן חמלה ואמפתיה לאחר ולשונה.