אוקטובר 2017מאמרים אוקטובר 2017

יש ילדים שמחים אפילו בבית ספר

יהונתן גפן

מאמר זה פורסם בעיתון מעריב לפני כ 15 שנה

“הרעיון הראשון שלי היה: כדי שהילד יוכל לפתח משמעת עצמית הוא צריך לדעת את ההבדל בין טוב לרע. תפקידו החשוב ביותר של המורה הוא לדאוג שהילד לא יזהה טוב עם אדישות ורוע עם פעילות”

מריה מונטסורי

בחג החירות תרשו לי להקדיש מחשבה לציבור שיש לו הכי מעט חירות בעולם. הילדים. הילד הוא העבד של העולם. בעולם השלישי ילדים נלחמים, בעולם הרעב ילדים מתים ראשונים.

גם בעולם הראשון והשני הילד עדיין מוכתב ומעוצב יתר על המידה, והחופש שלו להיות ילד ולהתנהג כילד נלקח ממנו בערך ביום שהוא מצטרף למערכת החינוך שמכוונת אותו להיות כמו כל השאר, וכל השאר, כידוע, לא במצב מי יודע מה. מי בכלל רוצה להיות כל השאר.

זה כנראה לא מדע ,כל החינוך הזה, ואף מדען עוד לא גילה איך הילדים, יצורים מתוקים וטהורים כל כך, הופכים בתאריך מסוים להיות מיקרובים כמו ההורים שלהם. אתה יכול לשכוח את השם שלך, אבל לא את היום הראשון שבו גררו אותך לבית הספר. במקרה שלי – החדר הקודר, המורה הקשישה וחמורת הפנים, השולחן השחור ועליו שלוש המילים היחידות שכבר ידעתי: שלום כיתה א’. הטראומה הזו חוזרת כאשר היורשים שלך (כאילו יש מה לרשת) מתגייסים לכיתה א’.

אתה עומד עם האישה הצעירה שלך ולא רוצה לעזוב את הבת ואחר כך את הבן למערכת החינוך.

מערכת החינוך היא עדיין ניסוי. בתי הבוגרת וילדי המתבגר פשוט לא אהבו להיות שם. אפילו מטיולים שנתיים הם היו מטלפנים אחרי שעתיים שנבוא לחלץ אותם.

בתי הבכורה אומרת לי היום : “היינו מכוונים אבל לא נתנו לנו לכוון ולהתכוון בתיכון לא הרשו לי ללמוד גם אמנות וגם מוזיקה כי זה הומני מדי…”.

בני האמצעי הונח בטעות בגיל שלוש במעון לילדים  וכעבור כמה ימים מצאתי אותו צורח בשעת המנוחה ופיניתי אותו בסחיבת פצוע במבצע שלא היה מבייש את אנטבה. כעבור כמה שנים, בבית הספר העממי, סגרו אותו שעה בחדר חשוך כעונש על משהו.

ירדו לחייו על שגיאות הכתיב שלו בלי שאף אחד יעלה על הדעת שהוא ילד דיסלקטי. מובן שמכאן הדרך לרוקנרול ולמחאה הייתה פתוחה עד מעבר לאופק הצר של מוריו היקרים. אני זוכר את כל שנות הלימודים של שירה ואביב  כקרבות מגע נגד “מערכת החינוך” ובעד חופש הילדים ועצמאותם, ואמנם כשהילדים עזבו את בית הספר הרגשנו כמו אחרי מלחמה.

אני לא זוכר מי אמר את זה, אבל זה כל כך נכון : כשהילד נולד  הוא כבר יודע הכל ובמשך השנים הוא שוכח. במקום להוקיר את תמימותם ואת בהירות מחשבתם של הילדים, מערכת החינוך מחנכת את הילדים ולא חושבת לרגע שהיא יכולה גם ללמוד מהם.

תראו לי תלמיד אחד (או תלמידה ) שממש אוהב ללמוד ואני אראה לכם 25 תלמידים/ות  שלא מבינים  מה הם עשו שמגיע להם עונש כזה.

החינוך, כמו פסיכולוגיה, הוא עדיין ניסיוני. עדיין לא הוכח שבתי הספר משפרים את חיינו ולא מקלקלים אותם באופן בלתי הפיך. את כל מה שאני יודע למדתי למרות בתי  הספר , בלשונו בהלתי נלאית של אוסקר ויילד: ” חינוך זה דבר נהדר, אבל כדאי שנזכור פה ושם שאת הדברים שממש שווה לדעת אי אפשר ללמד אותנו “.

בתי הספר שבהם למדתי, לימדו אותי,  באופן כללי , את כל מה שלא רציתי לדעת, ואת הדברים האמיתיים והחשובים למדתי מספרים ומחברים חכמים.

אני לגמרי מסכים עם הפיליטוניסטית  פראני  לייבוביץ , שכתבה לפני כמה שנים באחד המגזינים ה”חינוכיים” הצעות לתלמידים , ואחת מהן  :”אל תשדלו להיות בהכרה מלאה בשיעורי האלגברה. כשתצאו לעולם הרחב תראו שבחיים האמיתיים  אין דבר כזה , אלגברה”.

האלימות במשפחה ובבתי הספר דוחפת אותנו שוב ושוב להמציא רעיונות חינוך אחרים.

בגיל שלוש , שהוא גיל מוקדם לכל הדעות, התחילה נטאשה, בתי הצעירה (בת ארבע וחודשיים ועדיין לא משקרת בגיל ), ללמוד בבית הספר הקדם יסודי בשיטת מונטסורי. בית הספר הזה נמצא  לצערי בווסט אפ טאון בניו יורק סיטי.

בית הספר לפעוטות Wsms נחשב בית הספר הטוב והנאמן ביותר לשיטות של מונטסורי בארצות הברית, אבל  נטאשה הקטנה לא יודעת את זה. דבר אחד היא יודעת : היא אוהבת את בית הספר, מאוד נהנית להיות שם , וגם אני לפעמים בא לקחת אותה ונשאר קצת יותר מדי, שכן מי באמת רוצה לחזור לעולם המבוגרים.

היום אני מכיר היטיב את בית הספר של מונטסורי  ונטאשה בווסט אנד, ניו יורק. בימים הראשונים חיכיתי לה בקומת הכניסה,  שותה קפה ויורד  כל שעה לראות אם לא מתעללים בה כמו בילדי הקודמים. בכל פעם שירדתי ראיתי שהיא עסוקה עם אחד הילדים, מחייכת , וכעבור שבוע היא ביקשה בעצמה שאפסיק לנדנד לה באמצע ה”עבודה”, שאבוא  רק לקחת אותה בצהריים.

כיום, בגיל ארבע ומשהו, נטאשה  כבר יודעת לכתוב את כל האותיות, מתחילה להרחיב מילים ולקרוא משפטים, לספור. היא מציירת, רוקדת ומשחקת  סיפורי נסיכות בסגנון שלה , והחשוב ביותר, היא מאוד קומוניקטיבית  עם ילדים אחרים ומבוגרים אחרים. היא מקשיבה ומבינה, מתייחסת לכל האנשים שהיא מכירה באופן שוויוני ולא מתנשא.

למרות החינוך הליברלי והאהבה שהיא מקבלת מאמא שלה וממני, אין לי ספק שבית הספר עזר לה להגיע למקומות שאנחנו אולי לא היינו יכולים להביא אותה אליהם בגלל  שאנחנו  ההורים שלה.

בגיל שלוש וחצי, כשאמרתי לה על כלב ברחוב שלדעתי הוא טיפש, היא אמרה:

“אף אחד בעולם הוא לא טיפש “. כשהיא רוצה קצת להיות לבד, כמו כל ילדה או ילד, היא אומרת :”אני רוצה להיות עם עצמי עכשיו “. אחר כך היא אומרת:

“אבא, בוא, אני כבר גמרתי את האינטימיות שלי “.

אני מספר לכם על נטאשה רק בגלל  שאני מכיר אותה יותר מאת הילדים האחרים , אבל אני בטוח שגם הילדים האחרים מפתחים אישיות, מגלים סקרנות והומור, ממש כמו הילדה שלנו, והדבר שמכה בך כשאתה בא לביקור בכיתה ונשאר קצת: אתה לא מרגיש שהגעת  לאיזו קבוצת ילדים  שנקלעה בין קוביות לנדנדה עם ריח של אוכל של בית חולים, כמו בכל כך הרבה גנים אחרים אלא לקהילה אמיתית!.

הילדים עובדים ביחד (לפי מונטסורי , כל בניית קוביות או ציור נקראים “עבודה”)למטרות מסוימות  בבית הספר (בשום פנים ואופן לא “גן!”).

“לפתח  בכיתה קהילה ממשית”, אומרת ד”ר מרלין ברון, מנהלת בית הספר ,

“זה הדבר החשוב ביותר בלימודים טרום יסודיים. כל השאר – שיתוף פעולה, הישגים אינטלקטואליים, הכל מתחיל בזה ”

חדר הכיתה נעים,  מלא חמימות, מעין בית של משפחה בממדים קטנים. יש מטבח ושולחנות אוכל ועבודה, מיטות קטנות, כיסאות בגודל הטוסיק של הילדים, אין אף  כיסא או ריהוט אחר במידה של מבוגר, כיור קטן מחומר דמוי עץ , קולבים לבגדים , תמונות של הורי הילדים על הקיר , קופסאות עם קוביות, פאזלים, לוחות וגירים, ניירות ציור וצבעים, משטחים בהירים ופתוחים, רחבה למשחקים, מדרגות לבמה קטנה.

ה”עבודות” של הילדים תלויות על הקירות.

תהליך הפרידה של נטאשה מבית הוריה לבית הספר לא היה קשה משום שזה נראה כמו עוד חדר בבית עם 20 ילדים ושלוש מורות.  “ילדים בגיל רך שכזה”, אומרת המנהלת ד”ר ברון, כבר רוצים להתרחק קצת מההורים, אך בו זמנית הפרידה קשה להם משום שהם עדיין  מרגישים הכי בטוח עם אמא ועם אבא”. לכן קצב המעבר מבית המגורים בבית לבית המגורים בבית הספר חייב להיות מתון ונבון והוא משתנה מילד לילד. צוות המורים והמורות במונטסורי  מתפקד כמשפחה זמנית, והקשר בין סגל בית הספר להורים הוא קשר חם, הדוק ופתוח. ההורים מבקרים בכיתות , המורות מבקרות בבתי ההורים.

בית הספר הראשון בשיטת מונטסורי  הופעל בתחילת 1907 לפי שיטת חינוך שנחשבת גם כיום מהפכנית ומיוחדת. לצערי, המצאות של נשים מפורסמות פחות מהמצאות הגברים, לכן כדאי מאוד לספר כיצד התחילה שיטת החינוך של מונטסורי.

מריה מונטסורי נשבעה בילדותה שמה שלא יהיה, היא לעולם לעולם לא תהיה מורה. הצד הפמיניסטי שבה משך אותה להיות רופאה, והיא אמנם  היתה האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה של רומא. כשמריה עבדה במחלקה הפסיכיאטרית  היא התחילה להתעניין בילדים, בעיקר בילדים שלא שפר עליהם גורלם: הילדים שבתחילת המאה היה להם רק כינוי אחד – האידיוטים.

מריה מונטסורי חיפשה שיטות טיפול ולימוד חדשות והפכה את הילדים שנחשבו רפי שכל למהירי תפיסה ואחר כל לתלמידים רגילים ואפילו מצטיינים.

רבים התייחסו לכך ( כמה איטלקי מצדם! ) כאל נס אלוקי, אבל רבים אחרים הבינו שמישהי פה נבהלה ממערכת החינוך הקיימת והחליטה שהיא מפגרת ולא הוגנת.

“בזמן שכולם התפעלו ממה שעשיתי לאידיוטים שלי “, התראיינה מריה לאחד מעיתוני התקופה, ” כל מה שעניין אותי באמת היה : אם זה מה שקרה לאידיוטים שלי, תתארו לעצמכם כמה אפשר שלפר אצל הלא אידיוטים…תחשבו כמה  יהיו הילדים מאושרים בבתי ספר שיהיו מתוכננים במיוחד ללמידה שלהם, לגיל שלהם, ולהתפתחות שלהם …”.

שנה אחרי הקמת בית הילדים  הראשון של מונטסורי  (קאסה דה במביני-רק בגלל השם כדאי להתחנך שם ), באזור סאן לורנצו, לא רחוק מרומא, הפכה ד”ר מריה מונטסורי  לדמות מסקרנת, אינדיבדואלית, כריזמטית , אותנטית ומאוד מחוזרת.

מחנכים, סופרים וסתם סקרנים נסעו במיוחד לאיטליה להכיר את שיטת החינוך החדשה של מריה , הקדושה של האידיוטים. בין התומכים העיקריים שלה היו תומס אדיסון, מרגרט ווילסון (בתו של הנשיא האמריקני ) ומספיק תומכים אמידים ודגולים אחרים  כדי להפיץ את שיטת  החינוך החדשה  בכל העולם.

פרח הבמבינו של מריה הנביט את זרעיו החינוכיים  בתוך זמן קצר מאיטליה אל כל העולם . אין ספק זה היה לא פחות ממהפכה.

לפי תפיסת החינוך של שנת 1900 , האינטלגנציה האישית היא  תכונה מולדת שאינה יכולה להשתנות. אלוהים ברא אליטות אינטלקטואליות ומעמדות.

אם ילדים לא מצליחים בבית הספר זה סימן שהם ילדים עצלנים וכפויי טובה . הם נכשלו ועל כשלונם יש להעניש אותם.

האני מאמין של מריה מונטסורי היה  כמעט ההפך מהלך הרוח החינוכי שהיה מקובל אז : האינטלגנציה האנושית אינה תכונה מולדת והיא יכולה גם להשתפר ולהתחדד. האינטלגנציה מחפשת גירויים שיפרו אותה. האינטלגנציה היא חסרת מעמדות.  עבודה (לימודים) עם מטרות מסוימות יכולה להעניק הנאה ואפילו בידור לילדים. הילדים לומדים הכי טוב כשיש כמה שפחות מבוגרים בסביבה .

שיטת מונטסורי גם מאמינה , כפי שסיפרתי קודם, בצורה.

המורים והילדים “מקימים” בכיתה את בית הילדים שלהם כדי להרגיש בו נוח ובבית. בניה כזאת כמו פעילויות אחרות ,מפתחת אצל הילדים/ות  ביטחון עצמי , מודעות גבוהה ואפשרות לידידות  בבית הידידים.

כאחד שלמד וגינן , כמו רבים מאתנו, בין לוחות שחורים לתושב”ע, בין שקרים לסודות, אני יכול היום להגיד לכם ולעצמי : מי שלומד קצת לקנות לו חבר בגיל שלוש יגיד כל החיים תודה למריה מונטסורי.

האני מאמין של ד”ר מונטסורי כתוב בפשטות וכל סעיף הוא סוד.

למשל: סוד מס’ 235:” הילד הוא זר בעולם המאורגן של המבוגרים…. זר בעולם מלאכותי שבפירוש נבנה מעל הטבע. ילד שמגיע לעולם כזה כיצור חברתי חדש לא יכול, לפי כוחו הפיזי ולפי החוק, לשנות בו כלום”.

לכן, לפי תורת מונטסורי, צריך היה להקים את בתי הילדים –כיתות שקודם כל מתייחסות בהבנה לכל גזע, דת, צבע, מין, סגנון חיים ורמת חיים. אפילו הגיל אינו משנה כל כך. בקבוצה של נטאשה לומדים מגיל שלוש עד גיל  חמש , ומה שמאחד אותם זה הנושאים שבהם הם מתעניינים ביחד.

בניו יורק , עיר מהגרים (כאילו שתל אביב היא לא כזאת), בית הספר של מונטסורי,  הדוגל  בחופש יצירתי ובשוויון מלא , לא מקיים באופן עקרוני חגים דתיים , אבל מאוד מקפיד על ימי ההולדת של  כל הילדים.

בניו יורק ובעולם כולו בית ספר שכזה יכול להתקבל רק בברכה על ידי כל כך הרבה הורים ליברליים שמבקשים שהדור הבא יהיה סובלני יותר ואלים פחות מהדור שלנו. זה לא מדע , כל החינוך הזה, אבל כמו במדע גם כאן השאלות הנכונות חשובות יותר מאשר התשובות הנכונות.

ואני חושב שמריה מונטסורי שאלה לפני 100 שנה את השאלות הנכונות.