אוקטובר 2017מפנקסה של גננת/מדריכה/מורה

הילד שרצה ללמוד רק בשיטת מונטסורי- ענבר אופק

לפני כעשרים וחמש שנים גרתי עם משפחתי בארצות הברית.

עם תואר בהנדסה כימית ומחשבים עבדתי בחברת היי-טק כמנהלת פרוייקטים.

שני ילדיי למדו בגנים אמריקאים רגילים והייתי צריכה לרשום את בני, סתיו, לגן חובה.

באחד הימים, נגשה אלי הגננת של של סתיו והסבירה לי בנימוס שעליי לרשום את סתיו לבית-ספר מונטסורי.

“מונט-מה ???? שאלתי…” לא היה לי מושג על מה היא מדברת.

“סתיו ילד סקרן, ששותה בצמא רב כל ידע שניתן לו, הוא עצמאי ונהנה מאוד מלמידה.” כך היא אמרה. “שיטת מונטסורי עובדת בדיוק על פי הנטיות הטבעיות הללו… בבית-ספר כזה הם ידעו כיצד להמשיך לאתגר אותו.”

וכך החל פרק חדש בחיי.

חיפשתי בית-ספר מונטסורי בסביבת מגורינו וכאשר מצאתי בית-ספר כזה והגעתי לפגישת התרשמות מצאתי את עצמי תוך חמש דקות רושמת את שני ילדיי לבית-הספר (שמתחיל בגיל 2.5 שנים).

מהרגע הראשון שראיתי את הילדים בבית-הספר פורשים שטיחונים על הרצפה בשמחה ובהתרגשות, עם אור בעיניהם, ידעתי שיש פה קסם מיוחד.

את השנתיים הבאות ביליתי בהשתאות ממה שראיתי. הופתעתי מהחכמה והיופי שיש בשיטת מונטסורי ומהדרך המיוחדת שבה הילדים לומדים. לאט, לאט גיליתי שבמקום ללכת לעבודה אני הולכת לבית-ספר ושם אני מבלה שעות בעזרה למורים, הקראה לילדים, גזירה וניילון וכל עבודה אחרת שהיו מוכנים לתת לי. וכל זאת על מנת שאוכל לבלות עוד שעות בהבנת השיטה ואופן העבודה בכיתה.

לבסוף החלטתי שאין לי ברירה ועליי ללכת וללמוד את שיטת מונטסורי על מנת שאבין אותה יותר לעומק.

וכך מצאתי את עצמי נרשמת ללימודי הכשרה של מדריכי מונטסורי לגילאי 6-9 בניו-המפשיר מבלי שהיתה לי כוונה אמיתית לעסוק אי פעם בחינוך.

שנתיים לאחר מכן חזרנו ארצה.

את בני, סתיו, רשמתי לכיתה ב’, בבית ספר קטן ונחמד, שבו הבטיחה לי גם המנהלת וגם היועצת שהם ידעו לעשות התאמות ולאפשר לסתיו להמשיך ללמוד בשמחה ומתוך סקרנות ואהבת למידה.

לנו היה ברור שיהיה שלב של הסתגלות אבל היינו מוכנים לכך.

הילד שהגיע מסביבה אמריקאית שמרנית, שבה הנימוסים חשובים יותר מכל דבר, וכולם מדברים בשקט ובאדיבות, לא דוחפים ולא צועקים, מן הסתם יצטרך ללמוד כיצד להשתלב בחברה הישראלית.

בחודשים הראשונים סתיו בעיקר התבונן וניסה להבין כיצד הוא משתלב בכיתה שבה רב השיעורים היו פרונטליים ולא השאירו הרבה מקום ללמידה עצמאית, בסביבה שבה הילדים השתמשו ברמת דציבליים שהשאירה אותו פעמים רבות עם כאב ראש, במקום שלא נתנו לו שום בחירה, ושהסקרנות שלו לא קיבלה שום מענה…

לאחר כארבעה חודשים של לימודים סתיו הגיע הביתה והודיע לי :

“אני מבין עכשיו למה ישראלים לא זוכים במדליית זהב באולימפיאדה”.

“למה ?”, שאלתי.

“כי הם לא יודעים להקשיב להוראות של המורה !”, הודיע סתיו…

“וחוץ מזה”, הוא הוסיף, “אני לא הולך יותר לבית-ספר. תמצאי לי בית-ספר מונטסורי בבקשה, שבו אני אוכל להיות חלק מהלמידה שלי.”

וכך הילד בן השבע סיכם את שיטת מונטסורי במספר מילים והותיר אותי עם הרבה מאוד שאלות.

באותו היום התחלתי לחפש בית-ספר חדש לסתיו.

בית-ספר מונטסורי לא היה בנמצא בארץ, אבל לשמחתי הגעתי במהרה לבית-ספר “א.ד.ם וסביבה” בקיבוץ געש שבאותה תקופה עבר שינוי מהותי והמנהל שלו, יריב יערי, איש חינוך בכל רמ”ח אבריו, כתב את חזון בית-הספר מבלי לדעת שהוא למעשה מתאר את שיטת מונטסורי.

פגשתי את יריב, נסעתי איתו לארצות הברית והכרתי לו את שיטת מונטסורי.

אחרי עשר דקות בכיתה ליריב היה ברק בעיניים כמו לילדים… היה ברור שהוא מתרגש מאוד ממה שראה.

וכך הוחלט לשלב את שיטת מונטסורי בבית-ספר א.ד.ם וסביבה.

סתיו כמובן עבר ללמוד בבית-הספר ואני מצאתי את עצמי עוסקת בהדרכה, כתיבת תכניות לימוד, תרגום חומרי לימוד ופיתוח עזרים.

גיליתי ששיטת מונטסורי לא פיתחה תשוקה ללמידה רק אצל הילדים, אלא גם אצלי.

ידעתי שהתאהבתי קשות ושאני קמה כל בוקר בשמחה ובתשוקה כדי ללמוד וללמד את רזי השיטה.

והיום, 17 שנה לאחר מכן, כאשר סתיו כבר גבר בן 24, וגם ילדיי האחרים זכו ללמוד ולהתחנך בשיטת מונטסורי אני מודה בכל יום לבני, על שסרב לקבל את המובן באליו והכריח אותי לפתוח לו בית-ספר מונטסורי !