ספטמבר 2018ראיון עומק עם איש חינוך

ראיון עם אריק מנדלבאום – מנהל בי״ס משעולים בעתלית

המראיינת : תמר אמרגי

יומיים לפני פתיחת שנה במבנה החדש שזה עתה נבנה , פגשתי את אריק לסיור מרתק, העיצוב והחלל מעוררים השראה, ניכר שהושקעו חשיבה רבה בכל הפריטים וכן השקעה לא מועטה בבידוד .

בסיום הסיור וההסבר המפורט התיישבנו יחד לשיחה על מרפסת הצופה אל הים ( שם הוא מגדיר כ”המשרד שלי” – כששאלתי אותו מדוע אין לו משרד הוא ענה בחיוך:” אני מגלומן כל הבי”ס הוא המשרד שלי”) )לשיחה מרתקת ב4 עיניים על חינוך,

ניכר שאריק הינו בן למשפחה ברזילאית, שמחת החיים והאנרגיה שלו ממכרת,

אריק דתלסמ”ת – דתי לסירוגין מאמין תמידית ( הגדרה שלו) בוגר ישיבה, מתגורר בגליל המערבי יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם. אריק יזם וחלם את הקמת בית הספר “משעולים”, שנפתח השנה והפך מחלום למציאות.

איך הגעת לחינוך?

“הרקע הבסיסי שלי הוא רקע של גינון ולא של חינוך. במקור אני קבלן גינות, למדתי פסיכולוגיה והקמתי את התחום של גינון טיפולי בארץ, אני מאמין גדול באנלוגיה שבין גינון לחינוך.

לחינוך הגעתי במקרה, התבקשתי להגיע לבית ספר “נתיבים” שהיה בזמנו במתחם של הדסה נעורים, רגע לפני פתיחת הלימודים, פשוט כי אף אחד אחר לא היה מוכן לבוא. הייתי אמור להישאר שם שלושה חודשים לכל היותר ולחזור לעבוד עם בוגרים בתחום שיקומי בבריאות הנפש, אבל נשארתי הרבה יותר. הפכתי להיות מנהל בית הספר, ויחד עם הצוות הובלנו גישה אחרת, שרואה את הילדים בעיניים אחרות, ומביאה לתוצאות אחרות לגמרי. לימודי החינוך הגיעו בהמשך.

באותה תקופה התקבלתי ללימודים במכון מנדל למנהיגות חינוכית. השאלה שהעסיקה אותי הייתה למה רק לילדים בחינוך המיוחד צריכה להיות תכנית למידה אישית? בתפישה שלי, גם בחינוך הרגיל לכל ילד צריכה להיות תכנית למידה אישית “כי כולם מיוחדים, כל אחד בדרכו” (חנוך לנער על פי דרכו), וזו גם התפישה שאנחנו מובילים בבית הספר “משעולים”. ( כאן הוא עוצר פותח את המחשב ומראה לי ציור של ספינה גדולה עם לשוניות קישור להתקדמות הלמידה של כל תלמיד- מה שנקרא תוכנית אישית)

מה קורה אחרת בבית הספר?

למעשה אנחנו לא עושים דברים חדשים. אנחנו חוזרים לישנים – “חנוך לנער ע”פ דרכו “(משלי כד)

אני מתנגד נחרץ למילה חדשנות, להיפך- הכל נמצא במקורות- ואנחנו חוזרים כל הזמן לשאלות העמוקות והמהותיות של החינוך וחושבים יחד איך לממש אותם וליישם אותם הכי טוב. החידוש שלנו הוא מציאת השביל בין פרוגרסיבי לשמרני, אנחנו מנסים לשלב. אנחנו לא מאמינים שהידע הוא רק אצל המורה או רק אצל התלמיד, אלא נמצא  באמצע בין המורה לתלמיד.

הדבר העיקרי שאנחנו עושים הוא בונים מפה להתפתחות  אישית ( ציור הספינה שהראה לי קודם) עם כל ילד. אנחנו גם מאמינים בתהליכים מקבילים. ילד לא יכול באמת להתפתח ולהגשים את עצמו אם למורה ולמנהל שלו אין מפה להתפתחות אישית משלהם. כולם צריכים לשאוף להגשים את עצמם, לחשוב מה היא החברה הראויה והאדם הראוי, רק ככה זה עובד.

מהניסיון שלי כמנהל וכמורה בחינוך המיוחד, ראיתי הרבה פעמים את הפער בין הרעיון של תכנית לימודים אישית לבין הביצוע שלה. על פי רוב התכנית נכתבת בתחילת שנה, לעיתים קרובות חלקו של התלמיד בבניית התכנית מועט, אם בכלל, והתכנית לאחר כתיבתה מוטמנת בתוך קלסר ואינה מהווה כלי דינמי לעבודה היום יומית. בנוסף ניהול תהליך הלמידה באמצעות תכנית הלימודים האישית, נעשה לא באותם עקרונות של הלמידה. למשל התכנית כתובה בצורה לינארית, ואילו הלמידה שלנו הינה מסתעפת. התלמיד אינו שותף לתהליך ואז התכנית לעיתים קרובות אינה רלוונטית עבורו, ובשל כך גם המוטיבציה הפנימית נפגעת.

הרעיון היה לחקור לעומק כיצד אנו לומדים, תוך ניסיון לבנות כלי לניהול ותכלול הלמידה המדמה את תהליך הלמידה עצמו. כלי ידוע ומפורסם הנקרא “מפות חשיבה”  הינו לדעתנו הכלי פורץ הדרך המדמה באופן הנאמן ביותר את הלמידה. האתגר שלנו הוא להראות שהדרכים ללמידה הינן רבות ומגוונות, וזה מניב תוצאות הרבה יותר טובות , כמו בפינלנד.

אחד הדברים שהכי חשובים לנו הוא לדאוג לאושר ולחיים מלאי משמעות עבור הצוות וכמובן עבור הילדים, עיקר העבודה החינוכית שלנו כאן היא לא להגיד מה לעשות אלא להראות דוגמא חינוכית,

כשאני מראיין איש צוות לכאן אני מתחיל בשאלות פשוטות:

לשם מה אני חי? איזה אדם אני רוצה להיות? ובאיזה עולם אני רוצה לחיות? ולא פחות חשוב איך העבודה כאן מתחברת לסיבת קיומך? זו תמצית הקיום החינוכי.

ספר לי קצת מה הוביל לעיצוב המיוחד של המבנה הזה? אני מבינה ממך שאתה מעורב בכל מהלך כאן:

מבחינת הסביבה והמבנה אנחנו רוצים לשבור חומות בין חוץ לפנים  ובין הנאה לבין רצינות, למשל אנחנו מאמינים שהכניסה למרחבי הלמידה צריכה להיות באווירה של חופש ומשחק, ולכן יש לנו מגלשות שמובילות למרחבי הלמידה . הספרייה תהיה מרחב פתוח והיא הכניסה והלב של בית החינוך. אנחנו מאמינים שספרייה לא צריכה להיות מקום סגור של שקט, להפך, היא צריכה להיות כמו בית מדרש –  מקום שבו מתרחשת למידה בחברותא, ברעש. אנחנו מאמינים בלמידה רב תחומית ולכן רוצים כמה שפחות קירות כדי לאפשר מעבר בין מרחבי לימוד שונים, כך שתתאפשר אסוציאטיביות כפי שמתרחש במוח ובתהליכי הלמידה הטבעיים.

המרחבים הפתוחים ומיעוט הקירות עולים פחות מבנייה של מבית ספר רגיל. וזה חשוב לנו. קיבלנו שטח של 15 דונם של שטח ומרחב מופלא, כדי לספק לתלמידים מרחב למידה, הרי ילדים לומדים יותר מחוץ לבי”ס- זמן הפסקה הינו למידה חופשית מהבניה.

מה היית מציע למנהלים אמיצים שמצטרפים לתכנית ויוצאים למסע?

צריך לחזור לתיאוריות ולפילוסופיות, לשאול שאלות, לחשוב מה ראוי, ולצמצם  את הפער בין הראוי והמצוי. האם מרחב למידה הוא רק בכיתה?  איפה למידה מתרחשת? מה זאת למידה? בואו תעצרו, ותחלמו.  מה הייתם עושים בחלום? מה האחריות שלך כמנהל/ת בהגשמת החלום? תחשבו איך אתם מושכים לשם. חשוב לזכור שבמהות התפקיד אתם מובילים ומנהיגים.

צריך לאפשר את זה גם למטה, למשל אני נתתי עצמאות ניהולית לאנשי החינוך, אותו דבר לילדים, הם מנהלים את  בית הספר שלנו יחד איתנו. אני חושב שהמערכת היום מנוהלת ברובה מתוך פרדיגמה של שליטה ובקרה. שהפחד הקמאי הוא מ”האסירים” – מה יקרה אם האסירים ישתלטו על הכלא?

אני אומר בוא ניתן להם להוביל. כדי ללמוד באמת הם לא צריכים אותנו, בטח לא היום בעידן הידע. הם זקוקים לנו כמלווים וכחונכים. נכון שאיפה שצריך אנחנו נקבל אחריות וסמכות. אבל בואו ניתן להם להוביל. לא לפחד מבלגן בהתחלה, לא לפחד מרעש, מי רוצה שקט בלמידה? שקט זה בבית קברות, לא במקום שבו יש למידה חיה ושוקקת. ביצירה אמתית, יש רעש, יש חדווה, יש תקלות ופציעות אבל רק ככה מגלים יבשות חדשות.

“המסע לא בטוח, ככה זה עם פריצות דרך, צאו אל הדרך, לא בטוח שתישארו בחיים אבל זו הדרך היחידה להיות חיים”.

ולסיום- מה אתה מאחל לילדי ישראל לילדי העולם ובכלל ליקום רגע לפני תחילת שנה?

חיים של משמעות, עולם של עשייה, עולם טוב יותר,

ולתלמידים ולמורים- תהיו בני אדם – מהות החינוך מעולם לא השתנתה רק האמצעים השתנו, התאימו עצמכם לקידמה והישארו אנשים.

 

תודה רבה לך אריק, שנה נפלאה לכולנו!