יוגה ומינדפולנס (קשיבות)ספטמבר 2018

ד”ר שלומית אביב

aviv.shlomit@gmail.com

צילום: אורן קאן-יוקאן סטודיו

על ענייני רוח ורוחניות…

כאשר אנו דנים בצרכיו של הילד בעתיד, הנושא לוט בערפל. איננו יכולים לנחש היום את צרכיו בעתיד, גם אם נתאמץ מאוד.

מה שברור כבר היום ,הוא ההכרח בצידה רוחנית אותה ייקח הילד אשר יהפוך לבוגר .

לא רבים יודעים את הקשר בין פרידרך פרובל, יוהאן היינריך פסטלוצי, רודולף שטיינר ומריה מונטסורי? רבים מכירים דמויות אלה כמפתחי הגישה המציבה את הילד במרכז תפיסת החינוך בגיל הרך, אך לא כולם מודעים לכך שהם היו גם מחלוצי החינוך ההוליסטי וחברים בתנועה אשר האמינה כי מטרות החינוך החשובות הן לתרום להתפתחות הרוחנית הגבוהה של הילד. הם ראו בילד הצעיר ישות גדולה הרבה יותר מאך גוף ונפש, ישות שבמוקדה גרעין רוחני התורם להתפתחות האנושות.

מונטסורי האמינה כי כוח רוחני הוא המנחה את ההתפתחות ההוליסטית של הילד – התפתחות פיזית, רגשית, נפשית וקוגניטיבית – ובהתאם לאמונה עזה זו היא פיתחה את שיטתה.

המונח “הילד הרוחני” נחקר בהרחבה בשנים האחרונות ואף מתחיל להיות מיושם במודלים רבים של מוסדות חינוך מתקדמים ברחבי העולם המעוניינים להעצים את יכולותיו של הילד, לציידו בכלים יישומיים ולמזער את האלימות במרחב החינוכי.

המושג מתייחס למהות הילד בטרם נצרבה בה הגסות והאלימות הפושות בכל חלקה טובה בעולם החיצוני; ליכולת הילד לחוש תחושות אחדות ותחושות מסתורין עמוקות, לחוות חוויות רוחניות, אשר אותן כמובן אין בכוחו למלל אך היכולות להעצים באופן אינטואיטיבי את יכולתו הרוחנית באם ישהה בנחת וברוגע בטבעו האמתי. למרבה הצער, התרבות כיום, לרבות תרבות מוסדות החינוך, עושה מעט מאוד, אם בכלל, על מנת לקדם את הממד הרוחני של האנושיות.

כמה מאנשי החינוך והחזון השותפים לצורך בפיתוח גישות חינוך חלופיות, כשיטת מונטסורי, חשים כי התרבות המערבית בתחילת המאה העשרים ואחת מרוששת את הנפש האנושית באופן שיטתי במרדפה אחר חומריות ומעמד ובנוהגה בתחרותיות גסה או בהישגיות כפויה. אי לכך, מצב התפתחותו הרוחנית של הילד שאינו נחשף לאפשרות של גדילה וצמיחה רוחנית דומה למצב של תת-תזונה כרונית.

על כן, ראוי להניף דגל אדום ובוהק המתריע על הצורך בשינוי הכרחי בתחום – לא רק בחינוך בגיל הרך והקדם-יסודי, אלא גם בחינוך היסודי והעל-יסודי. עדיין אפשר לשנות את המצב.

כמה אלמנטים בתרבות המערבית בראשית המאה העשרים ואחת עומדים בניגוד מוחלט להתפתחות הרוח האנושית, בעיקר האלימות הפיזית והמילולית, ההסתה ברשתות החברתיות ועוד. ההימנעות מהגדרת ההתפתחות הרוחנית של הילד יעד חינוכי פוגעת בו גם היא עד מאוד.

תהיה זו טעות חמורה להניח כי ילדים צעירים אינם מוכנים לצמיחה רוחנית משום שאין להם חוויות רוחניות. ההפך הוא הנכון. הילדות היא התקופה המיטבית להתפתחות שכזו. ולראייה, מסגרות חינוך בעולם ומסגרות חינוך מעטות מאוד בישראל המשלבות גישה המעודדת התפתחות רוחנית, יוצאות נשכרות עד מאוד. האלימות, התוקפנות וההתלהמות נעדרים מהמסגרת החינוכית שלהן .

ייתכן כי מחנכים ומבוגרים מזלזלים ביכולת הבריאה של החיים הרוחניים של הילד ופשוט אינם מאמינים בה או ביכולתו. התפיסה כי אין ביכולתם של ילדים לחוות את הממדים הרוחניים של העולם מצטרפת להנחה כי ביכולתם לפתח חוויה רוחנית שכזו רק בהגיעם לבגרות. תפיסה שגויה זו מצטרפת לסל הדעות הקדומות באשר ליכולותיו של הילד. ועם זאת, עד כה לא פורסם כל מחקר חינוכי מודרני או ספר פסיכולוגיה חינוכית או התפתחותית המזכיר “ילדות רוחנית”.

רוחניות במובנה הרחב היא תפיסת עולם העומדת בניגוד ישיר לנוף החומרני והממותג של העולם המקיף אותנו, בייחוד בתחילת המאה העשרים ואחת. הכללת הממד הרוחני בחינוך בגיל הרך יכולה לשמש חוט מקשר בין הילד להורים ולאנשי החינוך משום שכמה מהם נמצאים בחיפוש מתמיד אחר משמעות ורוחניות.

משמעות – כדברי ידידי הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי – היא הכוח המניע את החיים. לדבריו, הביטוי העמוק ביותר של המשמעות הוא השיתוף והעקבות המהדהדים בעולם בעקבות עשייה משותפת. אזולאי גרס כי יש לחנך את הילד לחיפוש משמעות ולאמנו בתהליך. בעיניו החיפוש אחר משמעות משמעו להגדיל את הקיים. על חיפוש משמעות זה לבוא לידי ביטוי גם בבית הספר. בעידן הנוכחי על בית הספר להעניק הרבה יותר מאשר מידע גרידא. עליו לחנך גם למציאת משמעות, בייחוד בהתחשב בהנחה כי רוחניות היא ממד חשוב של החיפוש אחר משמעות ומטרה. כלל זה נכון גם בעבור הילד. הוא חווה את משמעות חייו כמימוש הפוטנציאל העמוק שלו, כפרץ של שמחה ואושר. ילד אשר הבין תהליך למידה כלשהו או את ביצועו נראה מואר וזוהר בשמחה כאילו חוברו לעצמות הבריח של כתפיו כנפיים דמיוניות מוזהבות…

כמי שמתרגלת יוגה ומדיטציה שנים רבות, אני סבורה כי צידה זו לדרך העתיד תיטיב עד מאוד עם ילדי הדור הנוכחי.

 

שלכם,

שלומית