מאמרים ספטמבר 2018ספטמבר 2018

צליל סלע

מורה מובילה ורכזת שכבה

בבית ספר מונטסורי “דרך הילד”

להטיל ספק

יום חמישי! היום החופשי שלי בשבוע הגיע. יום של מנוחה אמתית, עוד לפני תחילת הסמסטר ואחרי תקופה אינטנסיבית של מעבר מבני של בית הספר אל מבני קבע חדשים ונפלאים. שעות של אריזה ופריקה, אבק ולכלוך, והחום של יולי אוגוסט.

אני יושבת בביתי לאחר שהתעוררתי לאט, שותה כוס קפה. חלק ממני מוצף השראה לכתוב, אני חושבת על כותרות כמו “הזכות לטעות”, מתמלא במילים בחושבי על ההשתלמות שהעברתי הקיץ במתמטיקה, ואז לפתע הכל הולך וההשראה דועכת. אני לא מצליחה לכתוב על כל מה שאני באמת מאמינה בו בתום.

אני מרימה את הנייד וסוקרת הודעות. מסרון אחד מגיע מהסתדרות המורים והוא כולל סקר. אני פותחת את הסקר ומתחילה לענות על השאלון באופן די אוטומטי. בהתחלה השאלות היו יחסית עדינות: “אנא דרגו כיצד נתפס מעמד המורה בעיני ההורים”, “אנא דרגו כיצד נתפס מעמד המורה בעיני התלמידים”. אחר כך השאלות נעשות ליותר מורכבות, ולבסוף “האם חווית מקרה של אלימות מילולית כלפיך מצד ההורה בשנת הלימודים האחרונה?”, “האם חווית מקרה של אלימות פיסית כלפיך מצד ההורה בשנת הלימודים האחרונה?” – והשאלות משם רק הלכו והתדרדרו.

לבסוף קראתי את שתי השאלות האחרונות: “האם היית ממליצה לעסוק במקצוע ההוראה?”, “האם את שוקלת לעזוב את מקצוע ההוראה?”

אנשי חינוך, קחו רגע, כי ודאי עלה בדעתכם לרגע המחשבה – רגע, אני רוצה להישאר? טוב לי כאן? אני אוהבת את הקהילה אליה אני שייכת, אני אוהבת את הילדים כאילו היו לילדיי ואת ההורים כאילו היו חבריי. אני אוהבת את הכיתה שלי, את המרחב, את השקט, את העזרים. אני אוהבת אותה כל כך שאני משקימה כל בוקר בכדי לנקות אחר המנקה ולוודא שהכל במקום בדיוק כמו שאני אוהבת. את ביתי האישי אני לא מסדרת בכזו יסודיות. אז מדוע הספק?

 

לפני שנתיים, משרד החינוך סירב להכיר בתעודת ההוראה שלי לחינוך מונטסורי לגילאים 6-12 מטעם AMI. הם המליצו לי לוותר על המאמץ ולהשלים לימודי תעודת הוראה בישראל. חשבתי, מה יכול להיות נורא? אגשים חלום ואלך להרחיב את הידע שלי בתחום המדעים.

בכניסתי למכללה, נזכרתי מיד מדוע ברחתי ממערכת החינוך הרגילה, כמורה (וחבל שלא עוד לפני, כילדה). בכל יום חמישי, שאמור היה להיות היום החופשי שלי, הייתי נוסעת למכללה ל13.5 שעות בכדי לשמוע נערות בדרכן להיות מורות, מאשימות את המערכת, וגרוע מכל את הילדים. הן נמצאות במלחמת כוחות מיותרת עם ילדים חסרי ישע, כועסות על כל אלו שקשה להם באמת ובתמים. “למה לא הענשת אותו?” זעקה נערה אחת לאחר סימולציה שנאלצתי להציג. מדוע לי להעניש את הנענש? מה הטעם? קשה לו! הוא קורא לעזרה.

אבל משהו קרה בשנה האחרונה: התחלתי להטיל ספק. הטלתי ספק בסידור הכיתה שלי, שיניתי אותו והשינוי היה מבורך. הטלתי ספק בתשובותיי ולמדתי מכך המון. הטלתי ספק בדרכי בכל פעם שכעסתי בעבודה ורבות הפעמים בהם גיליתי שהכעס היה ממקור שונה. אך השבוע, התחלתי להטיל ספק בבחירותיי ודרך זו השתלטה עלי. האם אני במקום הנכון?

היום, יום חמישי, עדיין יום חופשי. אני יושבת ומריצה את חמשת השנים האחרונות בראשי. “מעולם לא נשארת במקום אחד כל כך הרבה זמן” אחותי התאומה אומרת. בתקופה ארוכה זו, דמויות התחלפו. אנשים חדשים נכנסו, פעורי פה. מי שהיה פתוח ויצירתי – למד. מי שהיה עקשן ומיושן, מצא עצמו נפלט החוצה. לאורך השנים, השעות היו רבות, אל תוך הלילה. אני זוכרת לזכות רבה את המורות והמורים שהיו יושבים איתי בכיתה הקודמת, עם מגש של פיצה, בונים, גוזרים ומניילנים. וכשהחלטנו שהניילון כבר לא מושך, התחלנו למצוא חומרי גלם חדשים. אני מעריכה כל רגע שמורה חדש פנה אלי וביקש ממני לשלוף את אחד הקלסרים המונטסוריים אשר כתבתי וללמוד.

אני מריצה גם את השנה ההיא, שנדחסו לתוכה שלוש שנים לפחות, בברגמו. חוסר שינה ובדידות. בדירה פסטורלית, מושלמת אם לומר, ברחוב אותנטי כל כך מלא באנשים אותנטיים, כן אותם שכנים פולשניים, שלימדו אותי איטלקית ודאגו שאדלג על כמה שפחות ארוחות ביום. אני גם זוכרת איך מתוך מצוקה איבדתי אני את דרכי האותנטית ובמקום לצרוך ריטלין בכיתה לצורך שעות ארוכות של ריכוז, צרכתי אותו בלילה, כדי להצליח להישאר עירה ולסיים את האלבומים בזמן. אני גם זוכרת את יום ההגשה הגדול בו הלכתי ברחובות הציוריים ובעלייה הגדולה, מחזיקה שמונה אלבומים כבדים. התבוננתי ימינה ובהשתקפות של חלון הראווה ראיתי רוח, חיוורת ועייפה. אז לפתע פרץ מבול והתחלתי לצחוק, כי מה עוד יכול כבר לקרות? כשחזרתי ארצה שאלו אותי איך עברה עלי התקופה? מדהימה ומלמדת עניתי, מתוך רצון אמיתי להוכיר תודה.

אני נזכרת בדמויות גדולות ומשמעותיות שהקימו בעוז כורכם את בית ספרנו ואני מטילה בי ספק. לא בידע, אלא ביכולתי להיות סבלנות כל פעם מול החדש ומול ספקותיהם של אחרים.

יום רביעי, רגע לפני אותו יום חופשי. סבתא של תלמיד מכיתתי ניגשת אלי בחיוך חברי. היא מספרת לי שהיתה מורה בעברה 40 שנה. אז לפתע היא מתרגשת בכל ליבה ומספרת כיצד הרגישה תמיד קרובה יותר לילדים שהדרך היתה קשה להם. היא סיפרה לי כיצד ליוותה אותם עד לבגרותם. היא סיפרה לי על הדרך המופלאה שלבסוף בה כל אחד הלך. 40 שנה. עצרתי לרגע וחשבתי: אני במערכת החינוך פחות מעשור. הייתי שוגה לחלוטין אם הייתי אומרת שלימדתי ילדים רבים, אם כי גדלתי יחד איתם. עברתי דרכם תרפיה לילדות הלא פשוטה שעברתי במערכת החינוך הרגילה, כתלמידה לקוית למידה ועם הפרעות קשב בשנות ה90. מצאתי את עצמי מחדש יחד אתם והתחלתי במקביל את הגלגול החדש לחיי. הם הפכו אותי למחנכת שאני היום ולאם שיום אחד אהיה. אז אולי, אם איעזר עוד קצת בסובלנות, אזכה לראות את האנשים שיום אחד הם יהפכו להיות.

 

יום חמישי, יום חופשי. בבת אחת אני נזכרת מדוע אני כאן. כדי ליצור שינוי משמעותי בעולם, כדי לעשות תיקון, כדי לתת להם מקום להפוך להיות האנשים הטובים שהם יכולים להיות. הם יהיו אלו, אחרי, שימשיכו להטיב את העולם.

אם לא אנחנו, אנשי החינוך הפרוגרסיבי, המאמינים בטבעם הטוב מכל הלב, אז מי?

 

כמה טוב להעיז ולהטיל ספק