מאמרים ספטמבר 2018ספטמבר 2018

ד”ר שלומית אביב

aviv.shlomit@gmail.com

צילום: אורן קאן-יוקאן סטודיו

הצילו!! בית-ספר?? מומחי חינוך משתפים בדעות ותובנות  על החינוך המצוי והרצוי.

מערכת החינוך ,אשר פתחה בתחילת החודש את שנתה החדשה

עומדת בפני ביקורת של אנשי חינוך מובילים על תפקודה והרלוונטיות לחיי התלמידים.

פרופ’ חנן יניב, אשר עומד בראש צוות פדגוגיה דיגטלית במכללת סמינר הקיבוצים, ומכשיר מורים למערכת החינוך הינו בין המבקרים הרבים של המערכת. קולו הנוקב חושף בראיון אשר קיימה שני ליטמן ,עיתונאית מעיתון הארץ ,עמו ועם שורה של מומחי חינוך נוספים את חוסר שביעות רצונו מהקיים עד לרמה קיצונית.

פרופ’ יניב סבור כי בתי הספר של היום גורמים לילדים סבל של ממש באופן בו הם מתנהלים. לדעתו בית הספר מכניס את הילדים למצבים חסרי מוצא ומגיל צעיר הם מבינים שהם צריכים לשרוד. המערכת מפספסת את ייעודה ופוגעת בילדים אשר להם צרכים שונים מאלו שהיא מציעה כיום.

המערכת מכרסמת בביטחון העצמי של הילד על ידי מתן ציונים אשר מעריכים אותו ואת יכולותיו.

ציונים אינם יכולים לשקף את מיהו הילד.

“ציון מכיל בתוכו מנגנון חברתי הרסני” מסביר יניב “מגדירים את הציפייה מאתנו. שנהיה הכי טובים. אבל לא כולנו יכולים להיות הכי טובים . ולמה ילד מגיל צעיר כל כך צריך לחשוב על עצמו כלא מספיק טוב?. אם אנו רוצים לטפח אדם לומד עצמאי, אשר לומד לחיים ,אי אפשר לעשות זאת תוך כדי כך שכל הזמן מעריכים אותו. חשובה בראש וראשונה תחושת הביטחון , האמונה של המורה בילד.

לא אומר שלא צריך לדרוש ממנו דברים אבל בהתאם לזמן וליכולתו.

כמו לגדל צמח בחממה ואז להעביר אותו לגינה. אחד הדברים החשובים  בשביל אישיות בריאה ושמחה זה דימוי עצמי חיובי: לדעת לקבל את עצמך, להכיר את עצמך להיות מוכן להתנסות, להיות בסביבה שנעים לך להיות בה.

ילדות היא מקום של הווה שבו צריך להיות לך טוב ככל האפשר”.

פרופ’ אריה קיזל מהפקולטה לחינוך  חד ונוקב אף הוא, “מערכת החינוך הממלכתית מזיקה. היא משרטטת לילדים את תקרת הזכוכית שלהם. חוסמת אותם במקום לתת להם להמריא.”

קיזל עוסק בקידום דיון פילוסופי עם ילדים, מיומנות לימודית אשר הינה הכרחית לעתיד בעיניו, דבר חשוב אשר בתי הספר כלל לא מלמדים הינו מיומנות קריאה והבחנה בין טפל ועיקר והבנת הנקרא של טקסטים.

פרופ’ יערה בר-און מתייחסת לא רק אל התוכן אלא גם אל הצורה.

לדעתה, כל אופן הארגון של הלימוד בבית הספר שגוי לחלוטין, ובראשו החלוקה למקצועות לפי מערכת שעות קבועה .

“מה שהתאים ,אולי, לעולם של המאה ה19, אין לו שום רלוונטיות לימינו. בעולם המערבי במאה ה19 בית הספר היה אז שיקוף של עולם הערכים של פסי הייצור והפועלים ,צורת בית הספר, המסדרון, הכיתות, האור השטוח שרואה את כולם אותו דבר. גם הגריד של מערכת השעות-כל השיעורים בני אותו משך, בנויים על אותו עקרון, צלצול באותה השעה, סיום באותה השעה.

היום חיינו לא נראים כמו גריד. הוא כפוי ומצר את צעדינו.

הילדים שלנו ,בעתיד, ימצאו עבודה לזמן מוגבל ויחליפו עשר עבודות במשך החיים. אין דבר כזה שהם יוכלו ללמוד פעם אחת וזהו, לכל החיים”

אופן הלימוד צריך להשתנות בצורה קיצונית ויחד עמו גם משך הלימוד והרכב הקבוצות הלומדות. “אם המיומנות הנרכשת היא הקשבה, אז אפשר בקבוצה גדולה מאוד להקשיב למוזיקה או להרצאה במשך עשרים דקות. לפי מחקרי מוח אחרי עשרים דקות הילד צריך לקום ולעשות משהו אחר. אז למה לא טאי צ’י, או הליכה?”

בניסיון להיפרד ממערכת שעות מגבילה ,בתי הספר בישראל מנסים להשתמש במתודה פדגוגית בשם PBL-PROJECT BASED LEARNINGלימוד מבוסס פרויקטים.

שיטה ,אשר מקורה בארצות הברית ,שכל מומחי החינוך מהללים.

אבל ,אומרים פרופ’ יניב ופרופ’ בר-און ,גם את זה צריך לדעת איך לעשות. הרעיון הוא שהילדים צריכים לבחור פרויקט שהם באמת מעוניינים בו ,ואז לחקור אותו מהיסוד. למשל, אם ירצו לבנות גשר במקום מסוים ,אז הילדים צריכים ללמוד את המתמטיקה וההנדסה של זה ואיך פתרו בעיות דומות בעולם-כל מה שצריך לדעת על מנת לבנות גשר.

הלית מיכאלי, שכותבת עבודת תזה בחוג למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, ראיינה 20 תלמידים ותלמידות מכיתות ט’ עד י”ב בבתי ספר שונים בארץ. “למרות ההבדלים בין בתי הספר שבהם לומדים המרואיינים, כשהם התבקשו לתאר את בית הספר שלהם, הם בחרו על פי רוב דימויים של כלא או מפעל”, מספרת מיכאלי. לדבריה, משפטים כמו “זה מרגיש כאילו רוצים שנהיה בסוף אותו דבר” חזרו ועלו בווריאציות שונות. “מצד אחד אומרים להם כל הזמן שזו התקופה היפה בחיים שלהם”, היא אומרת. “מצד שני מזהירים אותם שאם לא יעברו את בחינות הבגרות כמו שצריך, הם יהרסו את עתידם”.

התיכוניסטים שראיינה מיכאלי לעבודת המחקר שלה דיווחו על שתי חוויות עיקריות בבית הספר. הראשונה היא עייפות ומיד אחריה — רעב. ניכר כי התחושות הללו ליוו אותם גם כשביקשה מהם לדמיין את בית הספר האוטופי שלהם. הפנטזיות שלהם כללו כיסאות נוחים, פופים, ערסלים, מזרנים, חללי מנוחה, מפגשים בלתי פורמליים עם המורים או התלמידים האחרים, וגם חדר אוכל או קפטריה, שטחים פתוחים, אזורי משחק ויצירה חופשית. “בתי הספר שהם דמיינו דומים למשרדים של חברות כמו גוגל או פייסבוק”, אומרת מיכאלי. “בחברה שמנסה בכוח לשמר אצל המבוגרים את המשחקיות וההנאה שמאפיינות את תקופת הילדות, נראה שהפנטזיות של התלמידים לוכדות בצורה די מדויקת את כל מה שחסר להם בבתי הספר”.

 

ואכן, בית הספר מגביל את מרחב המחיה של הילדים גם באופן הבסיסי ביותר — במבנה ובריהוט שבו. הבעיה ממש לא מתחילה בתיכון. ילדים, במיוחד בגילאים צעירים, זקוקים להרבה תנועה ויצירה במשך היום. מה שהם לא צריכים זה שולחנות.

ד”ר ניר מיכאלי רקטור מכללת אורנים לחינוך סבור כי “”בית ספר יסודי צריך להיות הרבה יותר דומה במרכיבים שלו לגן הילדים”, הוא מסביר. “הקטיעה החדה הזו שעוברים בגיל שש, שמפסיקים לשחק ומתחילים ללמוד — יחד עם ההושבה של ילדים על כיסאות מאחורי שולחנות — היא הרסנית”.

זה נכון גם בבית. “ילדים קוראים תוך כדי הליכה או שכיבה”, אומרת בר־און, “ההורים ממשיכים לקנות לילדים שולחן כתיבה בכיתה א’, אבל הילדים עושים שיעורים על הספה בסלון, על שולחן האוכל, באייפון, על הרצפה, בלפטופ. מחקרי מוח קובעים שחוסר התנועה מסוכן לבריאות הילדים. לא יכול להיות שאנחנו לא דורשים תנועה בבית הספר”.

 

הבעיה היא שגם בבתי הספר שבהם מקדישים זמן ליצירה לא משנים את מבנה השיעור. “הזמינו אותי לראות בית ספר יסודי חדש לאמנות, שמתהדר בכל הסיסמאות הנכונות”, מספר יניב. “אני מגיע לשם ורואה ילדים בכיתה ב’ יושבים בטורים, ליד שולחנות. היו לי דמעות בעיניים. ילדים בכיתה ב’ לא צריכים לשבת בטורים. הם לא צריכים לשבת בכלל. בטח לא לשבת ולהקשיב למורה, אלא אם כן היא מספרת סיפור מרתק, ואז עדיף שישבו במעגל”.

 

בתי ספר מקבלים עכשיו סכומי עתק כדי לעצב סביבות למידה חדשות — “כיתות מוטות עתיד”. הבעיה היא שהכסף מושקע בלי להבין את משמעות המונח סביבת לימוד חדשה. “משקיעים, למשל, בכיסאות מתוחכמים שעולים 2,000 שקל ליחידה”, אומר יניב, “אבל הם גדולים מדי ולא נוחים לשימוש. המטרה היתה לבנות מרחב למידה פורץ דרך. אבל בשביל לבנות מרחב למידה פדגוגי פורץ דרך, צריך אנשים שמבינים מהי פדגוגיה פורצת דרך”.

תגובת עורכת הירחון :

אין ספק כי גם בעזרת תובנותיהם של מומחי החינוך כי אנו רואים כי חינוך על פי שיטת מונטסורי ,הן בגנים או בבתי הספר מספק את אלטרנטיבת החינוך המיטבית.

כל הנושאים אשר הועלו כאן מקבלים ביטוי ותשובה הולמת בחינוך מונטסורי, הפתרון הוא אכן “לא לשפוך את התינוק עם המים” כפי שנאמר ,אלא לשלב את שיטת החינוך הנפלאה הזו אשר הוקמה לפני 111 שנים על ידי מריה מונטסורי אל תוך החינוך הממלכתי ובא לציון גואל.

 

שנה טובה

ד”ר שלומית אביב